ינאי לומד לבקש עזרה

ינאי לומד לבקש עזרה

בבוקר שמשי בעיר הגדולה, ינאי בן ה־3 הסתכל מהחלון. המכוניות נסעו, האוטובוסים צפרו, ואמא מיכל החזיקה על הידיים את טוהר, אחותו הקטנה בת השנתיים.

ינאי בנה מגדל קוביות בסלון. פתאום המגדל נפל. "אאאאא!" ינאי התחיל לבכות חזק, ודמעות זלגו לו על הלחיים.

מיכל באה מהר. היא חיבקה את ינאי ושאלה בעדינות: "ינאי, מתוק, אני לא מבינה מה קרה כשאתה רק בוכה. תנסה להסביר לי במילים."

ינאי משך באף ואמר עדיין בבכי: "הקוביות… נופלות…" טוהר עמדה לידו והסתכלה עליו בעיניים גדולות, גם היא לא הבינה מה לעשות.

אמא נשמה עמוק ואמרה: "ינאי, כשאתה מבקש יפה ועוצר את הבכי, אני יכולה לעזור לך הרבה יותר מהר. תנסה להגיד: 'אמא, תעזרי לי בבקשה'."

ינאי ניגב את הדמעות על החולצה. הוא לקח אוויר ואמר בשקט: "אמא… תעזרי לי בבקשה לבנות את המגדל."

חיוך גדול עלה על הפנים של מיכל. "איזו בקשה יפה!" היא אמרה והתיישבה על השטיח לידו. יחד הם התחילו לסדר את הקוביות זו על גבי זו.

העיר בחוץ הייתה רועשת, אבל בבית היה שקט נעים. טוהר מחאה כפיים ושמה קובייה קטנה למעלה, וינאי צחק: "תראי, אמא, טוהר גם עוזרת!"

אחרי כמה זמן, המגדל הפך להיות גבוה יותר מכולם. "הצלחנו!" קרא ינאי בשמחה, בלי בכי בכלל.

מיכל ליטפה לו את הראש ואמרה: "אתה אח גדול ובוגר, ינאי. כשאתה מסביר ומבקש עזרה בלי לבכות, הכול מסתדר יותר מהר."

בערב, כשנדלקו אורות העיר, ינאי שיחק שוב. הפעם, כשקובייה נפלה, הוא הרים אותה ואמר בשקט: "אמא, אפשר עזרה?" ומיכל מיד באה, והלב של ינאי הרגיש גיבור ושמח.