ילדה מפחדת

ילדה מפחדת

מיקה בת העשר יצאה לבד לטיול ביער שמאחורי הבית שלה. השמש כבר שקעה בין העצים, אבל מיקה אהבה את השקט ואת רשרוש העלים מתחת לנעלי הספורט שלה.

פתאום היא ראתה צב קטן ליד השביל. "איזה חמוד אתה!" היא אמרה בעדינות והרימה אותו בזהירות בידיים.

אבל אז מיקה שמה לב שלצב יש עיניים אדומות ומוזרות, נוצצות כמו פנסים. הוא בהה בה בלי למצמץ, והלב שלה התחיל לדפוק חזק.

מיקה נעצרה רק כשראה מולה אריה ענק עומד בין העצים. רעמת הזהב שלו התנופפה ברוח, והוא שאג שאגה שעשתה לכל העלים על הענפים לרעוד.

הצב הופיע פתאום ליד האריה, כאילו קפץ מתוך האדמה. שניהם התקרבו אל מיקה, כאילו רוצים לשלוט בה ולעצור לה את הרגליים.

מיקה נסוגה לאחור, בדיוק כשאור ירוק ורך מילא את היער. גמדון יער קטן עם אוזניים מחודדות וקפוצ'ון ירוק קפץ מתוך השיחים.

"אני עדי, גמד היער," הוא אמר בקול צלול. הוא הרים מקל קטן שזרח כמו כוכב, והביט באריה ובצב בעיניים נזעמות.

"שחררו אותה מיד!" צעק עדי, והניף את המקל באוויר. ניצוצות זהב התפזרו סביב האריה והצב, והעיניים האדומות של הצב התחילו לדהות.

"האריה מצמץ, הביט סביב במבוכה ונאנח עמוק. " סליחה," הוא אמר בקול עמוק, "היינו תחת כישוף של מכשף רשע שרצה שנפחיד כל ילד שנכנס ליער."

"הצב חייך במבוכה והעיניים שלו הפכו ירוקות ורגועות. " תודה שהרמת אותי כל כך בעדינות קודם," הוא אמר, "זה הזכיר לי שיש גם טוב בעולם."

עדי הגמד הביט במיקה בחיוך. "האומץ שלך שבר את הכישוף כמעט לגמרי, אני רק עזרתי קצת עם הקסם," הוא קרץ.

מיקה ליטפה את ראש האריה ואת שריונו של הצב. "אז אתם בעצם טובים?" שאלה, עדיין קצת רועדת.

"הכי טובים שיש," אמר האריה. "אם תבואי שוב ליער, נשמור עלייך." עדי הנהן והוסיף, "והפעם, תבואי באור יום."

כשהיא חזרה הביתה, מיקה הסתכלה אחורה וראתה את האריה, הצב ועדי מנופפים לה לשלום. היא חייכה לעצמה, וידעה שהיער כבר לא מקום מפחיד, אלא מקום מלא חברים סודיים וקצת קסם.