יגאל וקרב אי הגולגלות

יגאל וקרב אי הגולגלות

על אי קטן באמצע הים התכלכל, חי יגאל עם משפחתו. האי נקרא אי הגולגלות בגלל הסלעים המעוגלים שהקיפו אותו מכל עבר. יגאל אהב את האי שלו יותר מכל דבר בעולם.

יום אחד, עננים שחורים כיסו את השמיים. מהים עלו שני אלים רבי עוצמה - ימיאל, אל הים, וזעפית, אלת הסערה. "אי זה יהיה שלנו!" קרא ימיאל בקול רועם. "נשלוט כאן ונגרש את כל בני האדם!"

יגאל עמד על חוף האי, אף שהיה פחות גבוה מהסלעים. "לא!" קרא בכל כוחו. "זה הבית שלנו! לא תקחו אותו מאיתנו!" האלים צחקו, אבל יגאל לא נרתע.

ימיאל הניף את שלשולו ושלח גלים ענקיים לעבר החוף. יגאל רץ מהר, טיפס על הסלעים הגבוהים ביותר, וצעק לתושבי האי: "קשרו את הסירות! מצאו מחסה!"

זעפית שלחה ברקים ורעמים. הרוח השתוללה והגשם הצליף. אבל יגאל שם לב שהאלים לא באמת יכלו לעלות על האי - הם היו חזקים רק במים ובשמיים.

"אתם לא יכולים לכבוש את האי!" קרא יגאל. "אתם יכולים רק לאיים מרחוק!" הוא אסף אבנים מהסלעים המיוחדים של האי. האבנים האלה היו קשות במיוחד, מבריקות וחזקות.

יגאל השליך את האבנים לעבר האלים בכל כוחו. כשהאבנים נגעו בהם, האלים צרחו מכאב. "איך ילד קטן מעז?" זעפה זעפית. אבל יגאל המשיך, אבן אחר אבן.

האבנים של אי הגולגלות היו מיוחדות - הן נוצרו ממאות שנים של גלים וסערות. הן ספגו את כוח הים והסערה, ועכשיו הכוח הזה פגע באלים עצמם.

ימיאל וזעפית הבינו שהם לא יכולים לנצח. "האי הזה חזק מדי!" אמר ימיאל. "תושביו אמיצים מדי!" הוסיפה זעפית. השניים נסוגו אל תוך הים, והעננים התפזרו.

תושבי האי יצאו ממחסיהם וראו את יגאל עומד על הסלע. כולם מחאו כפיים. "הצלת את האי!" קראו בשמחה. יגאל חייך, עייף אבל גאה.

מאז אותו יום, האלים מעולם לא חזרו. ויגאל הפך לשומר אי הגולגלות, מוכן תמיד להגן על ביתו. הים שב להיות שקט, והשמש זרחה על האי היפה.