השמשייה שלא רצתה לעוף

השמשייה שלא רצתה לעוף

ביום שישי בבוקר הגיעו יעל ועמרי לחוף גורדון בתל אביב. הים נצץ כמו שמיכה כחולה, והחול היה חמים ונעים. הם סחבו דלי, כפות, מגבות, ושמשייה גדולה בצבע אדום ולבן.

יעל פתחה את השמשייה, ופתאום נשמע פיהוק קטן. "בוקר טוב," אמר קול עדין. עמרי קפץ לאחור, ויעל לחשה, "השמשייה מדברת!"

"קוראים לי מלי," אמרה השמשייה. "אני אוהבת לתת צל, אבל הרוח פה שובבה. אם תתקעו אותי עמוק בחול, אשמור עליכם כל היום."

עמרי חפר בור עמוק סביב המוט, ויעל הידקה את החול בידיים רטובות. מלי נעמדה ישרה וגאה, והצל שלה נפל בדיוק על המקום שבו רצו לבנות ארמון. "עכשיו אפשר להתחיל," אמרה יעל.

הם בנו חומות, מגדלים, ושער קטן מצדף לבן. מלי הטילה עליהם צל קריר, אפילו כשהשמש עלתה גבוה. עמרי קרא לארמון "מצודת החופשה".

פתאום הגיעה רוח חזקה מהים. מלי התנדנדה ימינה ושמאלה, והחול סביב המוט התחיל להתפורר. "אוי ואבוי, אני לא רוצה לעוף!" קראה מלי.

ממהמגדל שלו קרא המציל אייל, "ילדים, סובבו את השמשייה קצת נגד הרוח, והדקו שוב את החול!" יעל החזיקה את המוט, ועמרי שפך סביבו חול רטוב. יחד הם לחצו, סידרו, ולא ויתרו.

מלי נרגעה ועמדה יציבה. "איזה צוות מעולה," היא אמרה. הצל שלה כיסה גם את הילדים וגם את הארמון, כאילו נתנה להם חיבוק עגול.

לפני שחזרו הביתה, יעל ועמרי אספו שקית קטנה של עטיפות שמצאו ליד החול. "גם לחוף מגיע צל וניקיון," אמרה יעל. מלי רשרשה בשמחה ברוח הקלה, והים מחא כפיים בגלים קטנים.