השלישיה המגניבה

השלישיה המגניבה

ליב וריי היו חברות הכי טובות מאז הגן. כל יום אחרי בית הספר הן ישבו יחד, צפו באנימה אהובה והפעילו את הדמיון שלהן. הן היו כל כך קרובות שכולם ידעו שהן בלתי נפרדות.

יום אחד, כשריי חזרה הביתה מבית הספר, היא פגשה אישה מוזרה ליד הבניין שלה. הלל, הערפדית, חייכה אליה חיוך קר וליטפה את שערה השחור של ריי. "את כל כך חמודה," לחשה הלל, "את תהיי המשרתת המושלמת שלי."

בבוקר למחרת, ריי לא הגיעה לבית הספר. ליב חיכתה לה ליד השער, אבל חברתה הטובה פשוט נעלמה. המורה אמרה שריי עברה דירה, אבל ליב ידעה שמשהו לא בסדר.

בלילה, ליב הלכה לבניין של ריי ושמעה קולות מהגג. היא טיפסה במדרגות והגיעה לדלת מסתורית שפתאום נפתחה מעצמה. שם, במרפסת הגג, עמדה ריי לבושה בשמלת משרתת, מנקה רצפה ומבריקה נרות.

"ריי!" קראה ליב. אבל ריי הביטה בה במבט ריק, כאילו לא מכירה אותה. הלל צחקה צחוק קר וגרוני. "היא שלי עכשיו," אמרה הערפדית, "היא משרתת נאמנה ולא זוכרת שום דבר אחר."

"ריי, את זוכרת את הפרק שראינו יחד?" קראה ליב, "הפרק שבו הגיבורה מצילה את העולם בכוח החברות?"

ריי עצרה. משהו הבהב בעיניים שלה. "ליב?" היא לחשה, והזיכרונות החלו לחזור.

הלל הבינה שהקסם שלה מתפוגג. "לא!" צעקה הערפדית, אבל כבר היה מאוחר מדי. ריי נזכרה בכל הזמן המשותף, בכל הצחוק והשמחה.

"אני לא משרתת שלך!" קראה ריי בכוח. "ליב היא החברה הכי טובה שלי!"

אור זהוב פרץ מהחברות של השתיים ודחף את הלל אחורה. הערפדית נעלמה באדי עשן שחור, והשמלה הזרה נעלמה מעל ריי. היא חזרה להיות עצמה.

הבנות התחבקו חזק. "אף אחד לא יפריד בינינו," אמרה ליב. ריי חייכה והנהנה. "החברות שלנו חזקה יותר מכל קסם."

מאותו יום, ליב וריי היו זהירות יותר, אבל הקשר ביניהן רק התחזק. הן ידעו שחברות אמיתית היא הכוח הכי גדול שיש.