השדה

השדה

השמש שקעה לאט מעל שדה הרייעו, צובעת את השמיים בכתום וסגול. ניבי, הערנבת הקטנה והחצופה, קיפצה בין השיבולים כאילו כל העולם שייך רק לה. היא חייכה לעצמה וקראה בקול, "יאאללה, מי בכלל צריך לפחד משדה חשוך?"

הרוח שרקה בין העצים בקצה השדה, אבל ניבי רק הרימה את האוזניים וגלגלה עיניים. "טוב, גם אם יש פה מפלצות, בטוח אני יותר מהירה מהן," לחשה בגאווה. היא דילגה קדימה, משאירה אחריה שביל קטן של עקבות בבוץ.

פתאום צל גדול חלף מעליה, מכסה את האור האחרון של השקיעה. ניבי עצרה במקום, ליבה דופק במהירות. היא הרימה את המבט וראתה דמות ענקית מעופפת בשמים, עם כנפיים רחבות וראש של עוף דורס.

"אוי לא..." ניבי מלמלה, למרות שחיוך שובב עדיין ריחף על פניה. "זה בטח סתם ציפור גדולה... ממש גדולה... מפלצתית כזה..." הקול שלה רעד, והאוזניים שלה התכווצו לאחור.

היצור בשמיים הסתחרר מעליה, והכנפיים שלו יצרו מערבולות רוח שחבטו בשיבולים. עיניו הצהובות ננעצו בשדה, סורקות אותו. ניבי הבינה שהוא מחפש משהו — ואולי המשהו הזה הוא היא.

בלי לחשוב פעמיים, היא הסתובבה והתחילה לרוץ בכל הכוח. "לא היום, ציפור-על-סטרואידים!" צעקה, מתחמקת מהשיבולים הגבוהות. הלב שלה דפק מהר יותר מקצב הקפיצות שלה.

הצל נע יחד איתה, לא מתרחק אפילו לרגע. מדי פעם נשמע קול חזק של נפנוף כנפיים, כאילו היצור מתקרב עוד ועוד. ניבי קפצה מעל אבן, החליקה כמעט לתוך בור, אך המשיכה לרוץ.

בעודה קופצת בין רגבי האדמה, היא הבחינה בנצנוץ קטן בצד השדה, ליד תל נמוך ועקום. לידו עמדה דמות זעירה, לא יותר מגובה של תרמיל בית ספר, עם כובע מחודד ועיניים גדולות וסקרניות. "אהה!" היא צעקה. "חיזוק מהקרקע!"

"היי! קטן עם כובע!" צעקה ניבי ורצה לכיוונו. "אם אתה לא עסוק בלישון, אולי יש מצב שתציל אותי קצת ממוות נוראי?" הקול שלה רעד, אבל היא עדיין ניסתה להישמע חצופה.

הדמות הסתובבה אליה. זה היה גמד, זקן לבן אבל קצר, עיניים ירוקות נוצצות, ובגד סגלגל מלא כיסים קטנים. "קוראים לי דודו," אמר ברצינות מוגזמת, "דודו הגמד המיסטורי, אם אפשר בבקשה."

"מדהים, דודו הגמד המיסטורי, אפשר בבקשה לעזור לי לא להפוך ל... מטרנה של גריפונים?" שאלה ניבי בנשימה אחת. באותו רגע נשמע מעליהם שאגה חדה, והאדמה רעדה קלות.

דודו הציץ לשמיים, והרכיב משקפיים עגולים מהכיס. "אהה," הוא מלמל, "זה מסבך קצת את העניינים." הוא שלף מתוך אחד הכיסים שלו כפית קטנה ומבריקה.

"מה אתה עושה, מכין לו תה?" ניבי כמעט צרחה. "הוא עוד רגע נוחת עליי!" הצל הענק הסתובב מעליהם שוב, מתקרב. אפשר היה לראות עכשיו היטב את הגוף השרירי של היצור, ראש של נשר, כנפיים רחבות, וזנב של אריה.

"זה לא סתם כפית," אמר דודו בגאווה, "זו כפית-הסחה-מאגית. היא מסיחה את דעתו של מי שמסתכל עליה." הוא הרים אותה לאוויר, והיא נצנצה באור אחרון של השקיעה.

היצור בשמים האט לרגע, כאילו משהו משך את תשומת ליבו. הוא ירד מעט בגובה, עיניו זהרו בסקרנות. ניבי חייכה לרגע, "טוב, אולי יש מצב שזה יעבוד באמת."

אבל אז הכפית החליקה מידו של דודו ונפלה ישר לתוך תל העפר. "אוף!" צעק דודו. "אמרתי לך, צריך ידיים יבשות בשביל קסם ברמה הזאת!" הוא התחיל לחפור בחיפזון באדמה, מחפש את הכפית.

"באמת? בזמן הזה?" ניבי קפצה במקום בחרדה. צל הכנפיים התקרב עוד ועוד, ורוח חזקה נשבה כשהיצור התחיל לצלול לעברם. "תזדרז לפני שהוא מחליט שאני חטיף חמוץ-מתוק!"

הגמד המשיך לחפור, העפר עף לכל הצדדים. במקום כפית, הוא שלף לפתע גזר ענק, מבריק באור מוזר. "טוב, זו לא הכפית, אבל זה בהחלט משהו קסום," אמר. "גזר ההסוואה!"

"אני לא צריכה חטיף, אני צריכה נס!" ניבי צעקה, אבל דודו התעלם ממנה ושלף סכין קטנטנה. הוא קילף שכבה דקה מהגזר, וזרק אותה עליה. הקליפה נחתה על ראש ניבי והתפזרה כמו אבק נוצץ.

לרגע אחד הכל נראה רגיל. ואז ניבי הסתכלה על כפות רגליה. הן נעלמו! היא צרחה בפאניקה, "איפה אני?! איפה הגוף שלי?!" אבל בעצם, היא רק הפכה לשקופה ומותאמת לצבע השדה.

"הוא לא יראה אותך עכשיו," הסביר דודו בשקט. "את חמקמקה, כמו צל בלילה." הוא הרים את הגזר בעצמו, מנופף בו באוויר כאילו הוא לפיד.

היצור העצום צלל מטה, עיניו נעוצות בכתום הבוהק של הגזר. הוא נחת מספר מטרים מהם, רעידת אדמה קטנה עברה בשדה. עכשיו אפשר היה לראות אותו היטב — גריפון אדיר, חזק ורעב, עם נוצות זהב נוצצות וטפרים שחורים.

"אהה... היי חבר," מלמל דודו, מרים יד אחת כאילו אומר שלום לשכן. "רוצה... ירק? הוא טרי!" הוא נפנף בגזר, שנראה פתאום הרבה פחות מרשים ליד הלסתות הענקיות של היצור.

הגריפון העיף מבט ארוך בגזר, ואז רחרח אותו. ניבי, השקופה, עמדה ממש מאחורי דודו, לא מעזה לזוז. היא ראתה איך עיני היצור מתכווצות בחשד.

"אם הוא לא אוהב ירקות, אנחנו בבעיה," לחשה לעצמה. היא חשה את ליבה מטפס עד לגרון. היא ממש יכלה לדמיין את עצמה הופכת לארוחת ערב.

הגריפון פלט נחירה רועמת ודחף את הגזר עם המקור. הגזר התגלגל הצידה, מתגלגל ממש ליד האף הבלתי נראה של ניבי. היא יכלה להריח ריח מוזר ומתוק שיוצא ממנו.

"תכנית ב'!" קרא דודו. הוא שלף מכיס אחר בקבוקון קטנטן מלא נצנצים כחולים. "שיקוי 'עזוב-אותנו-באמאשך'. אמור לגרום ליצורים גדולים ללכת למקום אחר."

"אמור?" ניבי סיננה בלחש. "מה זאת אומרת אמור?" היא עקבה בפחד אחרי הגמד, שהתקרב צעד קטן קדימה. ידיו רעדו כשהוא פתח את הבקבוקון.

דודו התיז מעט מהאבקה הכחולה לאוויר. הרוח נשאה אותה ישר לתוך עיני הגריפון. לרגע, היצור מצמץ בעצבנות, מנער את ראשו. היה נדמה שזה עובד.

אבל אז, הגריפון רק התעטש — עיטוש כל כך חזק שהפיל כמה שיבולים מסביב. במקום ללכת, הוא נראה עכשיו עצבני יותר. עיניו צמצמו, והוא השמיע נהמה מאיימת.

"יופי, עכשיו הוא גם מצונן וגם עצבני," ניבי לחשה. היא הרגישה דגדוג מוזר באוזניים, הסוואת הגזר התחילה להיחלש. היא ראתה את קצות כפותיה חוזרות להופיע.

"שיקוי כושל," מלמל דודו. "טוב, נשארה רק אופציה אחרונה." הוא נעצר, נראה מהסס. "אבל היא... קצת מסוכנת." הוא הוציא מכיס פנימי אבן קטנה ירוקה, זוהרת באור רך.

"מסוכנת למי?" ניבי שאלה במהירות. "לו או לנו? כי אם זה לי, יש לי הסתייגויות קשות." אבל כבר היה מאוחר מדי. דודו הניף את האבן לשמיים.

אור ירוק התפרץ מהאבן, יוצר מעליהם מעגל נוצץ. הרוח התחזקה, והאדמה רעדה יותר. הגריפון זקף ראש, מביט ישירות באבן הירוקה. עיניו זהרו באותו צבע.

לרגע, הזמן עצר. השדה כולו השתתק, אפילו הצרצרים הפסיקו לשיר. ואז, היצור העצום השמיע נהמה מוזרה — אבל הפעם, היא לא נשמעה כועסת. יותר כמו... מבולבלת.

הגריפון הסתובב לאט, כאילו שכח למה בכלל הגיע לכאן. הוא פרש שוב את כנפיו, הביט פעם אחרונה בשדה, ואז המריא לשמיים. תוך כמה שניות, הצל נעלם, והלילה חזר להיות רגיל.

ניבי בהתה בשמים הריקים, ואז הסתכלה על דודו. "מה זה היה, לעזאזל?" שאלה. "ואיך לא השתמשת בזה קודם?!" האוזניים שלה כבר חזרו לצבעם וצורתם הרגילה.

"זה אבן הבלבול," הסביר דודו, מתנשף. "היא עובדת רק פעם אחת בלילה, ועל יצור אחד בלבד. אם הייתי טועה, יכול להיות שהיא הייתה עובדת עלייך במקום עליו." הוא חייך חיוך קטן.

"טוב, תודה שאתה לא הופך אותי לחלזון מבולבל," אמרה ניבי, מנסה להסתיר את הרעד בקול. "אבל רק שתדע, זאת הייתה הרפתקה אחת מוגזמת." היא נשמה עמוק, מרגישה פתאום כמה היא עייפה.

השדה חזר להיות שקט, החושך ירד לאט על הרייעו. "אתה יודע," אמרה ניבי אחרי רגע, "אולי פעם הבאה אני אתייל פה בצהריים." היא צחקה צחוק קצר, חצי מבוהל וחצי משועשע.

דודו חייך אליה. "פעם הבאה," אמר, "אם את מסתבכת, תזכרי שיש גמד מוזר אחד בשדה שתמיד מוכן לנסות להציל אותך — אפילו עם כפית, גזר ושיקוי קלקול." הוא קרץ.

"ואני," ענתה ניבי, מזקפת את האוזניים, "אהיה פה להזכיר לך שאולי הגיע הזמן להשתדרג לערכת קסמים שלא מתקלקלת כל שנייה." הם צחקו ביחד, ושניהם ידעו שזו לא תהיה הפעם האחרונה שהם ייתקלו בהרפתקאות מוזרות בהרייעו.

הלילה התעבה מעל השדה, אבל הפעם, ניבי לא הרגישה לגמרי לבד. לצד הגמד המיסטורי, אפילו שדה מוזר וגרים מעופפים הרגישו קצת פחות מפחידים. והיא כבר התחילה לדמיין מה תהיה ההרפתקה הבאה שלהם.