HE15–17Story preview
הקשיש שראה חד קרן
עמוס, איש זקן עם זקן לבן וכובע חום, אהב לטייל לבדו ביער הקסום שליד הכפר. בערב אחד הוא החליט להישאר ביער עד הלילה, כי רצה לראות אילו חיות יוצאות רק בחושך.
היער היה שקט, ורק צרצרים השמיעו קולות קטנים. אחרי כמה דקות, בין העצים המבריקים, עמוס ראה אור רך וזוהר בצבע כחול-כסוף.
הוא התקרב לאט לאט, ולפתע ראה חיה נפלאה: חד-קרן לבן עם רעמה צבעונית וקרן מנצנצת. עיניו של החד-קרן היו עדינות וסקרניות, והוא בכלל לא נראה מסוכן.
עמוס הושיט יד רועדת וליטף בעדינות את צווארו של החד-קרן. החיה נגעה בו עם האף, כאילו ביקשה להיות חברה שלו.
עמוס החליט לקחת את החד-קרן לביתו שבקצה הכפר, כדי להגן עליו ולדאוג לו. הוא נתן לו אוכל, מים, ומקום לישון ליד החלון מול הירח.
ביום הראשון הכול היה קסום: הפרחים בגינה פרחו מהר יותר, והאור בבית היה רך ונעים. אפילו השכנים, מיקה וגל, הרגישו שמחה מוזרה באוויר.
אבל ביום השני החד-קרן משך בטעות את הווילונות וקרע אותם, הפיל כיסאות, ושבר שולחן עץ ישן. כל פעם שנבהל, הקרן שלו הבריקה ויצרה רוח חזקה שפיזרה חפצים בכל הבית.
עמוס הבין שהחד-קרן לא רע, הוא פשוט לא מתאים לחיות בתוך בית קטן בכפר. בלב כבד הוא החזיר אותו ליער הקסום, לַמקום שבו הוא יכול לרוץ בחופשיות.
הימים עברו, ועמוס הרגיש גם עצב וגם הקלה. הוא התגעגע לחבר החדש, אבל ידע שעשה את הדבר הנכון.
אחרי כמה ימים, כשעמוס ישב ליד החלון, הוא ראה אור כחול עדין בחוץ. החד-קרן עמד ליד הגדר, שקט, ונראה רגוע יותר.
הפעם עמוס לא ניסה לקחת אותו שוב הביתה. הוא יצא החוצה, ליטף אותו, וליבו התמלא חום ושקט.
החד-קרן השמיע נחירה רכה, כאילו אמר תודה, ואז חזר אל תוך היער הקסום. מאז, בכל לילה בהיר, עמוס היה מביט אל העצים ורואה ניצוץ כחול מרחוק, וזכר שחברות אמיתית נותנת חופש ולא כולאת.
