הממלחה

הממלחה

בלילה אחד בלי ירח, כשהכוכבים נראו חדים כמעט כמו זכוכית שבורה, ישבו דוד, מיקה, גל ועומר על גג הבניין הישן בשכונה שלהם. משם היה אפשר לראות את כל העיר, אבל הערב משהו אחר תפס להם את העין: מגדל אור ירקרק שניצת פתאום באמצע השמיים, כאילו נפתח חלון למקום אחר.

"אתם רואים את זה, נכון?" דוד שאל, מסוכך על העיניים. מיקה צילמה את המראה בנייד, אבל במסך נראה רק לילה רגיל. "זה לא הגיוני," היא מלמלה, "במציאות זה מגדל, ובתמונה – כלום."

גל, שתמיד אמר שיום אחד יברח מהעיר למשהו יותר מעניין, קם על רגליו. "אולי זה סימן. אולי זה שער למשהו... לממלכה אחרת." עומר משך בכתפיים, מנסה להישמע אדיש, אבל הלב שלו דפק מהר. "אם זה שער, אז בואו נראה לאן הוא מוביל."

ככל שהתקרבו לקצה הגג, האור הירקרק התרחב כמו נשימה עמוקה. הרוח התחזקה, אבל במקום להיות קרה – היא הייתה חמימה ומגרדת, כמו צחוק של ילד קטן. ברגע אחד העולם הסתובב סביבם, והם נפלו קדימה בלי להרגיש את הרצפה.

כשפקחו את העיניים, הם כבר לא היו בעיר. מתחתיהם השתרעה ממלכה עצומה: נהרות זוהרים בכחול, עצים שעליהם זהרו באור זהב, וטירות שהקירות שלהן נראו כאילו עשויים ממרציפן ואבן כאחד. השמיים היו סגולים-ורודים, ושובלים של כוכבים זזו כמו דגים מתחת למים.

"טוב, זה רשמית לא ירושלים," גל לחש. מיקה הסתובבה סביב עצמה, מסוחררת. "ממלכה קסומה," היא אמרה, והיה אפשר לשמוע גם פחד וגם התרגשות בקול שלה.

לפניהם הופיע שביל אבנים ירוקות שהוביל לעיר מוקפת חומה שקופה, כמו זכוכית. מעל השער היה חרוט בכתב מוזר, אבל איכשהו הם הצליחו לקרוא: "מַמְלֶכֶת לְבָבוֹר – מקום שבו הקסם תלוי בלב האדם." דוד ליקק את השפתיים היבשות. "לבבור? שם מוזר."

כאשר התקרבו לשער, ערפל סגול זחל מתוך האדמה והתעבה לדמות גבוהה ועטויה בגלימה כחולה כהה. מקל עץ שחור עם קצה מכסף נצנץ ביד שלו, והזקן שלו היה ארוך מספיק כדי לכרוך אותו פעמיים סביב הצוואר. העיניים שלו בערו בירוק, כאילו הן ממשיכות את האור של המגדל שראו קודם.

"ברוכים הבאים, זרים מעולם אחר," אמר בקול שנשמע גם כמו לחישה וגם כמו הד של מערה. "שמי הוא המכשף נֵרְיָה, המכשף שמכשף את הממלכה." גל צחקק בעצבנות. "זה... נשמע כאילו אתה שולט פה בהכול."

נריה חייך חצי חיוך. "לא שולט. רק שומר. אך לאחרונה, הקסם בורח מהממלכה. הלבבות נחלשים, הפחד גדל. אני צריך עזרה, ולמזלנו – היקום שלח אתכם." עומר הרים גבה. "אנחנו? תיכון, מבחנים, מחסור בשינה – זה מה שיש לנו להציע."

המכשף הקיש במקלו על האדמה, ותמונות הופיעו באוויר. ילדים מהממלכה ניסו להטיל כשפים, אבל מהמטה שלהם יצאו רק ניצוצות חלשים. מבוגרים הלכו מכופפים, מביטים ברצפה, כאילו שכחו איך לצחוק. בעננים הגבוהים נפער חור שחור שסביבו ריצדו ברקים אדומים.

"הקסם בממלכת לבבור ניזון מרגשות אמיצים," הסביר נריה. "אהבה, סקרנות, תקווה. אבל המלך החדש הפיץ חוק: 'לא לבלוט, לא לחלום, לא לדבר יותר מדי.' לאט לאט, כולם התחילו להסתיר את הלב שלהם." מיקה הידקה את המעיל אליה. "מוכר... קצת כמו חברה שאומרת לך להיות 'נורמלי' כל הזמן."

"אתם באתם מעולם שבו הלב עדיין נלחם על החופש שלו," המשיך המכשף. "רק מי שאינו שייך לממלכה, יכול לשבור את הכישוף הפנימי שמחליש אותה." דוד צעד קדימה. "ומה זה אומר בפועל? מה אנחנו צריכים לעשות?"

"יש שלוש משימות," אמר נריה והרים שלוש אצבעות דקיקות. "למצוא את קול האמת שאבד, להצית מחדש חלום ישן, ולהעיר לב שנעלם בתוך האפלה. רק כך יוכל הקסם לחזור ולהגן על הממלכה מפניי... ומפני מי שבא אחריי."

"מפניי?" גל חזר על המילה. נריה משך בכתפיו. "גם אני לא חסין. אם הקסם ימשיך להיחלש, הלב שלי ייהפך קר, והמכשף ששומר על הממלכה יהפוך למכשף ששולט בה. לא אשקר – הסכנה מתחילה גם בתוכי."

הם נכנסו דרך השער אל העיר. הרחובות היו יפים אך שקטים מדי: בתים צבעוניים עם תריסים סגורים, דוכנים בלי מוכרים, מזרקות קפואות באמצע התזה. "איפה כולם?" עומר שאל.

"בבתים, מאחורי מסכות," ענה נריה. "המשימה הראשונה שלכם מחכה באולם המראות." הוא הצביע לעבר בניין עגול שקירותיו היו עשויים זכוכית מלוטשת. השתקפותם נראתה בו מעוותת, כאילו כל אחד מהם הפך לקריקטורה של עצמו.

בפנים, החדר היה מלא במראות גבוהות וצרות, רחבות ועגולות. כל מראה הציגה לא רק את הגוף, אלא גם זיכרונות, מחשבות ופחדים. מיקה נעמדה מול אחת, וראתה את עצמה בכיתה, מוחקת ציור שציירה כי חששה שיצחקו עליה.

"קול האמת שלכם הוא הנשק הראשון נגד הכישוף," אמר נריה. "כדי למצוא אותו, עליכם לבחור מראה אחת לכם – ולהגיד בקול רם משהו אמיתי, שלא העזתם להגיד לעצמכם." דוד הרגיש את הגרון שלו מתייבש. "ומה אם לא נאהב את מה שנראה?"

"זה בדיוק העניין," השיב המכשף. "אמת שלא כואבת לפעמים, בדרך כלל לא עמוקה מספיק." גל התקרב למראה והביט בעצמו רוכן מעל המחברות, רושם שירים שלא מראה לאף אחד.

ראשון דיבר עומר. "אני... אני מתנהג כאילו לא אכפת לי מכלום, כדי שאף אחד לא ישים לב כמה כן אכפת לי." המראה שלו נבהקה באור כחול, ומתוכה יצא כדור אור קטן שנשם כמו יצור חי וחג סביב ראשו.

מיקה לחשה: "אני אומרת לעצמי שאני לא מספיק טובה, כדי שלא אצטרך לנסות עד הסוף ולהיכשל באמת." המראה שלה התמלאה בסדקים שנראו כמו כנפיים, ועוד כדור אור פרץ החוצה ועלה באוויר. הוא התחבר לזה של עומר והאיר את החדר.

גל אמר בשקט: "אני צוחק על כל דבר כי אני מפחד שאם אהיה רציני, יראו שאני פוחד מלא להיות מי שאני באמת." המראה שלו הפכה לשקופה כמו מים, וכדור אור שלישי הצטרף לשניים האחרים.

דוד חשב דקות ארוכות. בסוף נשם עמוק ואמר: "אני מנסה להציל את כולם כדי לא להתמודד עם זה שאני לא יודע איך להציל את עצמי." המראה רעדה, צליל חלש וזך מילא את האוויר, וכדור האור האחרון יצא מתוכה, גדול יותר מהאחרים.

ארבעת גושי האור התאחדו ללהבה לבנה-כסופה קטנה. היא רחפה אל ידיו של נריה ונמסה לתוך המטה שלו. "קול האמת הראשון נמצא," אמר. "כעת אפשר להתחיל להצית את החלום הישן."

הם יצאו מהאולם והשמיים כבר החשיכו. עננים שחורים התעבו סביב החור בשמיים, והברקים האדומים התקרבו לעיר. "אין לנו הרבה זמן," נריה אמר. "אבל יש לכם כבר נשק שאי-אפשר לקחת מכם: האומץ לראות את עצמכם באמת."

גל הביט בחברים שלו. "אז מה עכשיו?" מיקה חייכה, חיוך קצת רועד אבל אמיתי. "עכשיו אנחנו מחפשים חלום ישן... ואולי בדרך גם מוצאים את שלנו."

נריה הרים את המטה, והאש החדשה שבתוכו ניצתה כמו כוכב שנולד זה עתה. שביל של אור הופיע באוויר, מוביל לעבר יער זוהר בקצה הממלכה. "שם מחכה המשימה השנייה," אמר. "ושם נדע אם המכשף שמכשף את הממלכה יציל אותה – או יכבוש אותה לתמיד."