המלחמה אם איראן

המלחמה אם איראן

החודש התחיל בהודעה בווטסאפ של כיתה י'. "בית הספר סגור עד הודעה חדשה בגלל המצב הביטחוני." עומר הביט במסך הטלפון והרגיש תחושה מוזרה - לא בדיוק שמחה, לא בדיוק פחד.

בשבוע הראשון כולם ישבו בבתים. הטלוויזיות דיברו על איראן, על טילים, על מלחמה שעלולה להתחיל. ההורים היו מודאגים, התקשרויות בלי הפסקה, מבטים לשמיים.

ביום השמיני, עומר יצא לחצר. הוא ראה את שני הסלים שאבא התקין לפני שנתיים - זהים לחלוטין, באותו גובה, עם אותם לוחות. משהו בהם נראה כמו הזמנה.

הוא הרים את הכדור והתחיל לזרוק. אחרי עשר דקות, נועה מהבית ממול הצטרפה אליו. "אני נגדך," היא אמרה עם חיוך. זה היה משחק קטן, אבל זה היה משהו.

בתוך שבועיים, כל השכונה השתנתה. כל בוקר, אותה חבורה התאספה בחצר של עומר. יונתן הביא כדור נוסף, מיכל סימנה קווים על הרצפה עם גיר. הם שיחקו שלוש נגד שלוש, ארבע נגד ארבע, פעם אפילו שש נגד שש.

השמיים מעל היו כחולים וריקים, פעם פעם עברה יירוט רחוקה. אבל כאן, בחצר, היה רק קול הכדור מקפץ על האספלט והצחוקות. "מסירה!" צעקה נועה, ויונתן העביר לה את הכדור מעל ראשו של עומר.

כל המשחקים נגמרו בתיקו. זה לא היה מתוכנן - זה פשוט קרה ככה. שני סלים זהים, שתי קבוצות שהשתנו כל יום, ותמיד אותה תוצאה. 28-28, 35-35, 42-42. כאילו העולם רצה איזון.

לפעמים, באמצע המשחק, נשמעה אזעקה רחוקה. כולם היו עוצרים לשנייה, מקשיבים, ואז ממשיכים. זו הייתה הדרך שלהם להגיד: אנחנו עדיין כאן, אנחנו עדיין חיים.

מיכל אמרה יום אחד: "זה מוזר, אבל זה החודש הכי טוב השנה." עומר הבין בדיוק מה היא מתכוונת. לא בגלל שלא היה בית ספר, אלא בגלל שמשהו התחבר ביניהם.

כשבית הספר נפתח סוף סוף, כולם חזרו ללימודים. אבל אחרי הצהריים, החצר של עומר עדיין התמלאה בילדים. הסלים עדיין היו שם, זהים כמו תמיד.

החודש שבו היה מלחמה הפך לחודש שבו הם למדו משהו חשוב: שגם כשהעולם מאיים להתמוטט, אפשר ליצור משהו יפה. שני סלים, קבוצה של חברים, ושמיים שמעל שלא יכלו לקחת מהם את החופש לשחק.

עומר שומר את הכדור עד היום ליד הדלת. עליו חתימות של כולם, ומשפט קטן שמיכל כתבה: "החודש שבו השמיים היו שלנו."