המגניב

המגניב

נועם היה בטוח שהוא הילד הכי מגניב בשכונה. הוא ידע לרכוב על אופניים בלי ידיים, לשרוק חזק מאוד, ואפילו לעמוד על יד אחת.

כל בוקר נועם היה רץ לגן המשחקים כדי להראות את הטריקים שלו. "תראו, תראו!" הוא היה קורא לכולם. "אני יכול לעשות דברים שאף אחד אחר לא יכול!"

יום אחד הגיעה לשכונה ילדה חדשה בשם מיכל. היא ישבה בשקט על הספסל וקראה ספר. נועם ניגש אליה ואמר: "היי, את רוצה לראות כמה אני מגניב?"

מיכל הרימה את עיניה מהספר וחייכה. "אולי אחר כך," היא אמרה בנימוס. "אני קוראת סיפור ממש מרתק על דינוזאורים."

אחר הצהריים נועם ניסה להרשים את מיכל שוב. הוא עשה גלגלים, קפץ מהנדנדה, ואפילו עמד על ראש. אבל מיכל המשיכה לדבר עם רועי ותמר על דינוזאורים.

למה את לא משתאה ממני?" שאל נועם בעצבנות. מיכל חייכה אליו וענתה: "הטריקים שלך ממש יפים, נועם. אבל לדעת דברים מעניינים ולשתף אותם עם חברים זה גם מגניב."

נועם התבייש קצת. הוא מעולם לא חשב על זה ככה. "את יכולה ללמד אותי על דינוזאורים?" הוא שאל בביישנות.

מיכל הנהנה בשמחה ופתחה את הספר. רועי ותמר התקרבו גם כן. נועם התיישב לידם והקשיב בעניין רב לסיפורים על טירנוזאורוס וטריצרטופס.

בסוף היום נועם הבין משהו חשוב. להיות מגניב זה לא רק לעשות טריקים מרשימים. זה גם להיות ידיד טוב, להקשיב לאחרים, וללמוד דברים חדשים.

מאותו יום נועם עדיין עשה את הטריקים שלו, אבל הוא גם הקשיב לסיפורים של החברים שלו. כי הוא הבין שילד באמת מגניב הוא כזה שגורם לכולם להרגיש טוב בחברה שלו.