הללי והחיתול הקסום

הללי והחיתול הקסום

בבוקר, כשהשמש נכנסה לחדר, הללי פתחה עיניים. היום היא הולכת לגן של הגדולים, והלב שלה קפץ קצת משמחה וקצת מגעגוע.

אמא מיכל עזרה לה להתלבש, סירקה לה את התלתלים ונתנה לה חיבוק גדול. לפני שיצאו, היא שמה בתיק את חיתול הטטרה הקסום, הרך עם הכוכבים הקטנים.

"כשמתגעגעים," לחשה אמא, "מחבקים אותו חזק ונזכרים שאהבה נשארת בלב." הללי חיבקה את החיתול ואמרה, "ואמא תמיד חוזרת."

בגן הן עברו קודם בכיתה של הקטנים, שם נגה נופפה ביד קטנה. אחר כך הללי הגיעה לכיתה שלה, נתנה לאמא נשיקה, וראתה אותה הולכת לעבודה.

בהתחלה הללי עמדה ליד התיק והרגישה שקטה מדי. היא הוציאה את החיתול הקסום, חיבקה אותו חזק, ופתאום הנשימה שלה נהייתה רגועה יותר.

הללי בנתה מגדל מקוביות, ואז שמעה בכי קטן מהפינה. איתי ישב ליד שטיח המשחקים ואמר, "אני רוצה את אמא שלי."

הללי התיישבה לידו בזהירות. "גם אני מתגעגעת לפעמים," היא אמרה, "רוצה חיבוק של חיתול קסום?"

איתי חיבק את החיתול הרך ועצם עיניים. "זה עוזר," הוא לחש, והללי חייכה ואמרה, "האמהות שלנו חוזרות אחרי הגן."

אחר כך הם בנו יחד מגדל גבוה מאוד, כמעט עד החלון. כשהגיע זמן מנוחה, הללי שכבה על המזרן וחיבקה את החיתול עד שנרדמה.

אחרי השינה היא שיחקה עוד קצת, ופתאום שמעה קול מוכר: "הללי!" אמא מיכל עמדה בדלת, בדיוק כמו שהבטיחה.

הללי רצה אליה וקפצה לחיבוק גדול. אחר כך הן אספו את נגה, ושלושתן יצאו הביתה באור של אחר הצהריים.

הללי החזיקה את החיתול וחייכה. היא גילתה שחיבוק קטן יכול לעשות קסם גדול, במיוחד כשזוכרים: אמא הולכת, אמא חוזרת, והאהבה תמיד נשארת.