הכשפים האחרונים בעולם

הכשפים האחרונים בעולם

ארין עמד על פסגת ההר והביט אל העיר שמתחת. הוא ידע שהוא האחרון מכשפי האש, והאחריות הזאת הכבידה עליו. אבל לא היה לבד.

רייקור, חברו הטוב ביותר, הרים סלע ענק בעזרת כישוף האדמה שלו. "מוכן לאימון?" הוא שאל בחיוך רחב. קייל ריחף באוויר מעליהם, והרוח נשאה אותו כמו נוצה קלה.

מינה ישבה ליד הנחל וטווה דפוסים במים. "אתם תמיד כל כך רועשים," היא אמרה, אבל החיוך על פניה הסגיר שהיא נהנית. הם היו צוות, ארבעת כשפי היסודות האחרונים.

פתאום, זעזוע חזק הרעיד את האדמה. מהעמק עלה עשן שחור, וצללים אפלים התפשטו כמו דיו במים. "הצל החוזר," לחש ארין. זה היה האויב שהשמיד את כל כשפי האש לפניו.

"ביחד אנחנו חזקים יותר," אמר רייקור והניח יד על כתפו של ארין. קייל ירד מהאוויר והצטרף אליהם, ומינה קמה בנחישות. ארבעתם ידעו שזה הקרב שהם נולדו בשבילו.

ארין הרגיש את האש בוערת בתוך ליבו, לא מפחד אלא מתקווה. אולי הוא האחרון מכשפי האש, אבל יש לו משהו שאין לצל - חברים אמיתיים. הוא הרים את ידיו ולהבות כתומות ואדומות רקדו בין אצבעותיו.

רייקור טבע את רגליו באדמה וקירות אבן עלו מהקרקע. קייל סובב את ידיו ומערבולת אוויר הקיפה אותם כמגן. מינה הרימה גלי מים מהנחל, והם התעופפו סביבה כנחשים כחולים.

הצל התקרב, אבל הם לא נסוגו. "עבור כל כשפי האש שאבדו," קרא ארין, "עבור העתיד!" והוא שיגר עמוד אש לעבר האפלה. שלושת חבריו הצטרפו אליו, והיסודות התמזגו לכוח אחד.

האור ניצח את החושך. הצל התפוגג עם יללה, והשמש שבה לזרוח על העמק. ארין נפל על ברכיו, מותש אבל מחייך. רייקור, קייל ומינה התיישבו לידו.

"לא היית האחרון," אמרה מינה בעדינות. "אתה הראשון של דור חדש." ארין הבין שהיא צודקת. ביחד, הם ישלבו את כל היסודות וילמדו אחרים.

ארבעת החברים הביטו אל האופק, שם השמש שקעה בצבעי זהב ואדום. עידן חדש התחיל, עידן שבו כשפי היסודות לא ילחמו לבד. הם יעמדו ביחד, תמיד.