היציאה מהארון

היציאה מהארון

ייהת אהבה את נחל הירקון יותר מכל מקום בעיר. יום אחד היא קבעה שם עם מיקה לפיקניק קטן, וקראה לזה בצחוק “דייט של חברות”.

מיקה הביאה שמיכה, ענבים וקופסת צבעים. ייהת הביאה משקפת, בקבוק מים ושתי פיתות עם חביתה.

הן ישבו בצל עץ אקליפטוס והסתכלו על ברווזים ששטו לאט. מיקה ציירה את הברווז הכי שמנמן, וייהת נתנה לו שם: בועז המלך.

אחר כך הן מצאו ליד השביל שתיל קטן שנשען הצידה. ייהת אמרה, “הוא צריך עזרה,” ומיקה תקעה לידו מקל קטן וקשרה בעדינות חוט. “כמו חתונה של השתיל עם האדמה,” צחקה מיקה. ייהת חייכה ואמרה, “כן, אבל ילדים לא מתחתנים. ילדים שומרים, משחקים וגדלים.” הן החליטו לעשות טקס מצחיק לשתיל. מיקה ציירה לב ירוק, וייהת הכריזה: “מהיום אנחנו חברות של הנחל ושל כל מי שצומח כאן!” כששקעה השמש, הן קיפלו את השמיכה ואספו את כל הלכלוך לשקית. בדרך הביתה ייהת הרגישה משהו נעים בלב: לא חתונה, לא סיפור גדול, אלא חברות אמיצה שמתחילה ליד מים זורמים.