הילד שעבר חרם

הילד שעבר חרם

פעם היה ילד בכיתה ד׳ בשם אמיר. הוא אהב לבוא לבית הספר, להכין שיעורים ולהביא משחקים חדשים להפסקה.

אבל יום אחד, בזמן ההפסקה, כמה ילדים בכיתה החליטו לא לדבר עם אמיר. הם אמרו לכולם במסדרון: "בואו נעשה חרם על אמיר, אל תשחקו איתו בכלל".

אמיר שמע אותם במקרה, והלב שלו כאב מאוד. הוא הלך לפינה של החצר, ישב ליד העץ ובכה בשקט.

"מה עשיתי?" לחש לעצמו. "לא עשיתי כלום רע".

בזמן שהוא ישב שם, ילדה מהכיתה בשם מיקה הסתכלה מספסל המרחק. היא ראתה את אמיר העצוב והרגישה משהו מתכווץ בלב.

מיקה לא רצתה להיות חלק מהחרם. היא קמה, ניגשה לאמיר והתיישבה לידו.

"אל תתייחס אליהם," אמרה לו בעדינות. "זה לא בסדר מה שהם עושים".

אמיר הרים את הראש, העיניים שלו עוד היו רטובות. "את... לא כועסת עליי?" שאל בלחש.

"ממש לא," חייכה מיקה. "רוצה שנשחק יחד?".

חיוך קטן התחיל להופיע על הפנים של אמיר. "כן," הוא אמר, וקם על הרגליים.

הם לקחו כדור והתחילו לשחק ביחד בחצר, צוחקים ורצים. מיקה סיפרה לו בדיחות, ואמיר שכח לאט־לאט את המילים הרעות ששמע.

אחרי כמה דקות, שאר הילדים יצאו להפסקה וראו את מיקה ואמיר משחקים. הם הופתעו לראות כמה כיף הם נראים.

אחד הילדים ניגש ושאל: "אפשר לשחק איתכם?". עוד כמה ילדים התקרבו מאחוריו, נבוכים קצת.

"ברור שאפשר," אמרה מיקה, "אבל יש תנאי אחד". כולם הסתכלו עליה בסקרנות.

"אל תעשו יותר חרם על אמיר," אמרה בביטחון. "אף פעם. על אף אחד".

הילדים הרכינו את הראש ואמרו: "סליחה, אמיר". אמיר הרגיש את הלב שלו מתחמם מחדש.

הם התחילו לשחק יחד, להעביר את הכדור ולצחוק. באותו יום, אמיר הבין שחבר אמיתי אחד, כמו מיקה, יכול לשנות הכול.

וכך, מאותו יום, הכיתה למדה שלא עושים חרם על ילדים. וכולם שיחקו יחד בשמחה, בכבוד ובחברות.