הילד בירח

הילד בירח

בכל ערב עלה אורי לגג הבניין בחולון והביט בירח. הוא היה בטוח שסהר הירח קורץ לו ואומר: בוא לבקר.

אורי החליט שהוא חייב להגיע לשם. קודם צייר בגיר סולם ארוך על הרצפה, אבל כשהגיע לקצה הסולם, הוא נשאר בדיוק ליד דודי השמש.

אחר כך חיבר בלונים למכונית צעצוע. המכונית התרוממה קצת, נתקעה באנטנה, ונועה השכנה צחקה כל כך עד שכמעט הפילה את הפנס שלה.

״אולי צריך טיל,״ אמרה נועה. אורי הביא ארגז קרטון גדול מהמכולת, פקקים של בקבוקים, נייר כסף וסרט דביק.

הם בנו חללית נהדרת. על הדופן כתבו בטוש: חללית ירח מספר אחת, ומתחת ציירו כוכבים, פלאפל קטן וחתול עם קסדה.

אורי חבש קערת פלסטיק בתור קסדה. נועה הדביקה מדבקות זוהרות סביב החלון ואמרה בקול חשוב: ״שלוש, שתיים, אחת, שיגור!״

פתאום הרוח נשבה בגג, הפנס הבהב, והקרטון חרק חריקה מצחיקה. אורי עצם עיניים, וכשפתח אותן ראה סביבו אבק אפור ונוצץ.

מולו עמד סהר הירח, גדול ועדין, עם חיוך עגול. ״שלום, אורי,״ אמר הירח, ״ידעתי שתגיע בדרך שלך.״

אורי קפץ קפיצה קטנה, אבל על הירח היא הרגישה כמו קפיצה של קנגורו. נועה צפה לידו וצעקה: ״זה יותר טוב מטרמפולינה!״

הם אספו אבן ירח קטנה, שמעו שקט עמוק, ואז התגעגעו הביתה. הירח נשף נשיפה של אור, והחללית חזרה לגג ברכות.

בבוקר מצא אורי בכיס אבן אפורה ומבריקה. נועה חייכה ואמרה: ״נו, מתי נוסעים שוב?״

אורי הביט למעלה ולחש: ״בקרוב. אבל קודם נכין כריכים. גם ממציאים רעבים בדרך לירח.״