HE410–12Story preview
הילדה שהייתה עצובה מאוד...
בבית קטן בעיר גשומה גרה ילדה בשם אופיר. היא ישבה ליד החלון, הסתכלה על הטיפות שנוזלות על הזכוכית, וחלמה לצאת לשחק עם החברים שלה בגינה.
"אמא, אפשר לצאת?" אופיר שאלה בתקווה. "אני רוצה לפגוש את נועה, גל ורוני!" אבל אמא הביטה החוצה ואמרה בעדינות: "אופיר, אי אפשר לצאת עכשיו, יורד גשם חזק מדי וקר מאוד."
אופיר הרגישה אכזבה בועטת בלב. היא קימטה את האף, הסתכלה שוב החוצה ולחשה: "אבל חיכיתי כל היום." דמעה קטנה ירדה לה על הלחי.
אמא חייכה אליה ואמרה: "בואי לסלון, נכין אוכל טעים ביחד." הן פרסו ירקות, מרחו חומוס על פרוסות לחם, וחיממו מרק ירקות ריחני שמילא את כל הבית בחום וניחוח נעים.
כשישבו לאכול, אמא סיפרה לאופיר על משחקים שהיא שיחקה בבית כשהייתה ילדה. אופיר צחקה, שכחה קצת מהעצב, ואפילו המציאה משחק קטן עם הכפיות והצלחות.
אחרי שאכלו ושמו הכול בחזרה במקום, אופיר הלכה לחדר שלה. היא התכרבלה על המיטה, חיבקה את הבובה האהובה שלה והסתכלה בת天קרה, עדיין קצת עצובה שהיא לא עם החברים.
פתאום הדלת נפתחה בשקט. אמא נכנסה עם חיוך גדול ואמרה: "אופיר, תסתכלי מהחלון." אופיר קפצה מהמיטה, רצה לחלון וראתה שהשמיים בהירים והגשם הפסיק.
"הגשם נגמר," אמרה אמא, "ועכשיו את יכולה לצאת לשחק עם החברים שלך." אופיר לבשה במהירות את המעיל, חיבקה את אמא חזק ולחשה: "תודה, אמא." ואז יצאה החוצה, והפעם השמש חייכה אליה בחזרה.
