החבורה הבלשית!!

החבורה הבלשית!!

נועה התגנבה בזהירות אל הבית הנטוש בסוף הרחוב. כבר שבועיים היא שמעה קולות מוזרים בלילה, וכל הילדים בשכונה דיברו על רוחות רפאים.

היא פתחה את השער החלוד בעדינות, והוא חרק בקול מפחיד. הלב שלה הלם חזק, אבל נועה לא נרתעה – היא הבטיחה לעצמה לגלות את האמת.

החצר הייתה מלאה בעשבים שוטים ובעצי לימון פראיים. פתאום, נועה שמעה את הקול שוב – גניחה חלשה שהגיעה מכיוון הסככה הישנה.

בלב דופק, היא התקרבה לסככה. דרך הסדק בדלת, היא ראתה משהו זז בחושך. "מי שם?" היא קראה בקול רועד.

להפתעתה, מהסככה יצא מר כהן, השכן הקשיש מהבניין ליד. "נועה? מה את עושה פה?" הוא שאל בפליאה. בזרועותיו הוא החזיק גור כלבים קטן וחמוד.

"אני... שמעתי קולות," נועה גיגתה. "חשבתי שיש פה רוחות רפאים!"

"זה טופי. מצאתי אותו נטוש ברחוב לפני שבועיים. הוא היה חולה, אז הבאתי אותו לכאן כדי לטפל בו בשקט."

"למה לא סיפרת לאף אחד?"

"פחדתי שבעלי הבית יזרוק אותי מהדירה," הסביר מר כהן. "באולם שלנו אסור לגדל חיות."

"יש לי רעיון! אבא ואמא שלי אוהבים כלבים. אולי טופי יכול לגור אצלנו?"

"זה יהיה נפלא! אבל רק אם ההורים שלך יסכימו."

באותו ערב, נועה שכנעה את הוריה לאמץ את טופי. מר כהן הבטיח לבקר אותו כל יום ולעזור לטפל בו.

נועה הבינה שלפעמים מה שנראה מפחיד ומסתורי, מסתתר מאחוריו משהו יפה. היא מצאה ידיד חדש ופתרה את התעלומה של הבית הנטוש.