הדרקון

הדרקון

בעיר מיוחדת שנקראה "עיר הדרקון" חיו שני ילדים ביישנים, אייל ויערה. הם גרו בשכנות, אבל שיחקו בעיקר לבד, כל אחד בחדר שלו. בבית הספר אף אחד כמעט לא הזמין אותם לשחק. בהפסקות הם היו יושבים על הספסל ומסתכלים על הילדים האחרים משחקים כדורגל ותופסת.

יום אחד קמו אייל ויערה בבוקר, התארגנו לבית הספר והלכו יחד בשקט בשביל הארוך. פתאום שמעו שריקה חזקה, כמו רוח בתוך בקבוק. הם הרימו את הראש לשמים וראו צל ענק חולף מעליהם. "ראית את זה?" לחש אייל, "בטח דמיינו, אין באמת דרקונים, זה רק באגדות", ענתה יערה וניסתה לחייך.

אבל אז, בדיוק לפני השער של בית הספר, אותו צל חזר. הפעם הם ראו בבירור דרקון ירוק-כחול עם כנפיים נוצצות וזנב מתפתל. הדרקון חייך אליהם חיוך רחב, אבל המשיך לעוף. כל היום בכיתה אייל ויערה לא הצליחו להתרכז, הם חשבו רק על הדרקון המוזר.

כשהצלצול האחרון נשמע, הם יצאו החוצה לאט, מקווים שאולי ידמיינו שוב. ופתאום, ב"בום" רך, הדרקון נחת ממש ליד השער. "שלום!" אמר הדרקון בקול עמוק אך נעים, "קוראים לי פיצ'י. איך קוראים לכם?". אייל ויערה קפאו במקום מרוב הפתעה.

"אחרי רגע אייל גמגם, "א... אני אייל". יערה הוסיפה בלחש, "ואני יערה". "נעים מאוד!" אמר פיצ'י, "ראיתי שאתם הולכים לבד לבית הספר. אולי תרצו שאקח אתכם על הגב שלי?". עיניהם של אייל ויערה נצצו.

מאותו יום, בכל בוקר היה פיצ'י נוחת ליד הבית של אייל ויערה. הם היו מטפסים בזהירות על גבו, והוא היה ממריא מעל הגגות והעצים. בדרך לבית הספר הם גילו שב"עיר הדרקון" יש גגות בצורת קשקשי דרקון, מגדל שעון שיורה אורות צבעוניים, וגן משחקים על ענן. רק מי שטס גבוה יכול לראות את כל זה.

ילדי הכיתה התחילו לשים לב. "וואו, אייל ויערה באים עם דרקון!" קראו כולם. פתאום כולם רצו לדבר איתם ולשאול שאלות על פיצ'י. אייל ויערה כבר לא ישבו לבד בהפסקה. הם סיפרו לכולם על הטיסות, על העננים המצחיקים שנראים כמו גלידות, ועל השיר המוזר שפיצ'י שר כשהוא שמח.

בערבים, אחרי שפיצ'י היה מחזיר אותם הביתה, הם יצאו יחד לעוד הרפתקאות קטנות. הם ביקרו במערה הסודית שלו מחוץ לעיר, שבה קירות האבן נצצו כמו כוכבים קטנים.

עם הזמן, אייל ויערה למדו שלא תמיד חייבים להיות כמו כולם כדי למצוא חברים. דווקא השוני שלהם ושל פיצ'י הוא זה שחיבר ביניהם. מאז, בכל פעם שילד חדש הגיע לעיר הדרקון והרגיש בודד, אייל, יערה ופיצ'י הזמינו אותו להצטרף להרפתקה. כך הפכה עיר הדרקון למקום שבו אף אחד כבר לא נשאר לבד.