דוד הרועה והענק גוליית

דוד הרועה והענק גוליית

בעמק האלה, בין שני הרים, עמדו שני צבאות מול זה מול זה. הפלישתים מצד אחד וישראל מצד שני, ואף אחד לא העז להתקדם.

כל בוקר יצא מהצד הפלישתי לוחם ענק בשם גוליית. "שלחו מישהו להילחם בי!" הוא שאג בקול רעם. "אם ינצח אותי, נהיה לכם עבדים!" החיילים הישראלים רעדו מפחד. גוליית היה גבוה כמעט שלושה מטרים, עם שריון ברונזה כבד ונשק ענק. אפילו המלך שאול, הכי גבוה בעם ישראל, פחד ממנו.

יום אחד הגיע לעמק נער רועה צעיר בשם דוד. אביו שלח אותו להביא אוכל לאחיו החיילים. כשהגיע, דוד שמע את גוליית מתגרה בחיילים. "מי הענק הזה שמעיז לאיים על עם ישראל?" שאל דוד בכעס. אחיו הבכור, אליאב, כעס עליו: "למה באת לכאן? חזור לצאן שלך, ילד!" אבל דוד לא נרתע. הוא ניגש למלך שאול ואמר: "אני אלך להילחם בו!" המלך הסתכל על הנער הקטן בפליאה. "אתה רק ילד, והוא לוחם כל חייו."

כשגוליית ראה את דוד מתקרב, הוא צחק בבוז. "האם אני כלב שאתה בא אלי במקלות?" הוא גיחך והחל להתקרב עם החנית הענקית שלו. דוד רץ קדימה, שם אבן בקלע וסובב אותו במהירות. האבן עפה באוויר בדיוק למטרה – היא פגעה במצח גוליית. הענק התנודד, התנודד, ונפל ארצה בקול רעש. כל החיילים הישראלים פרצו בקריאות שמחה! הם ראו שלא תמיד הכוח הגופני הוא הכי חשוב. לפעמים האומץ, החוכמה והאמונה חזקים יותר.