סינד_סנובה

סינד_סנובה

סינד_סנובה

בממלכת הקסם "ממלכת אשקלון 67" היה פעם ארמון ענק, עם גגות מזהב ומזרקות של שוקו חם. מסביב לארמון היו שדות של סוכריות גומי, עצי במבה, ונהר של לימונדה מתוקה. אבל למרות שהממלכה נראתה שמחה ומתוקה, היא הייתה מלאה בדמויות קצת… מרושעות.

בארמון הזה גרה ילדה בשם **סינדרלה הסנובית**. כן, זה היה השם שלה! כולם קראו לה ככה, אפילו אמא שלה. סינדרלה הייתה מאוד גאוותנית, תמיד הסתכלה על כולם מלמעלה, עם אף באוויר, ועשתה פרצוף כאילו היא מריחה גרביים ישנים. היא הייתה בטוחה שהיא הכי חשובה בעולם, למרות שהלב שלה היה די קר ומקולקל.

אמא שלה הייתה אישה מאוד מאוד רעה. כולם קראו לה "אמא המרשעת של סינדרלה". היא אהבה מאוד את סינדרלה, אבל אהבה אותה בצורה מוזרה: היא לימדה אותה להיות רעה, לצחוק על אחרים, ולא לחשוב על אף אחד חוץ מעצמה. פעם, אמא המרשעת עשתה כל כך הרבה דברים רעים, שהיא נשלחה לכלא של הממלכה ל־21 שנים! זה היה כלא עשוי מאבני קרח, ושם היא ישבה וחושבת רק על מזימות.

סינדרלה נשארה לבד בארמון, עם המשרתים, עם המראות הזהובות, ועם כל הבגדים היפים שלה. אבל למרות כל זה, היא הייתה בודדה מאוד. אף אחד לא רצה לשחק איתה, כי היא תמיד העליבה את כולם.

בממלכת אשקלון 67 גר גם גמד קטן ורשע בשם **אבא מרושע ארנון**. הוא היה כל כך רשע, שאפילו הפרחים נסגרו כשהוא עבר לידם. הוא היה נמוך, עם זקן ארוך ופרוע, ועיניים קטנות ומבריקות כמו של עכבר. כולם קראו לו "אבא מרושע ארנון" כי הוא אהב לשלוט בכולם ולהגיד להם מה לעשות. הוא היה צועק על ילדים, גונב להם צעצועים, ואפילו לפעמים היה מחביא להם את הנעליים.

בממלכה הזאת חיה גם פיה מאוד אכזרית, שקראו לה **"פיה רע מאוד"**. היא לא הייתה כמו הפיות מהסיפורים היפים. היא לא פיזרה אבקת קסם טובה, אלא אבקת עצבים. מי שקיבל ממנה אבקה, היה נהיה קנאי, כועס, ורגזן. לפיה רע מאוד היו כנפיים שחורות כמו הלילה, ושמלה עשויה מקורי עכביש. היא אהבה לראות אנשים רבים ומקנאים אחד בשני.

ויום אחד, בממלכת אשקלון 67 הופיע גם גבר רע מאוד בשם **ארתור הנסיך**. הוא היה נסיך, אבל לא נסיך טוב. הוא אהב להסתכל במראה כל היום, למרות שהוא היה ממש מכוער. היה לו אף עקום, שיניים עקומות, ושיער שנראה כמו מטאטא ישן. אבל הוא חשב שהוא הכי יפה בעולם. הוא גם אהב לצעוק על משרתים, לגנוב אוכל מהמטבח, ולשקר לכולם.

יום אחד, סינדרלה הסנובית החליטה לצאת מהארמון. היא הייתה רעבה, והיה לה חשק למשהו טעים במיוחד.

"אני הולכת לאכול פיתות דרוזיות!" היא הכריזה בקול מתנשא, "אבל רק את הכי טעימות בממלכה, כי אני הרי הכי חשובה."

היא נסעה בעגלה מוזהבת, עם סוסים לבנים, עד שהגיעה לדוכן קטן בקצה היער, שם מכרו פיתות דרוזיות חמות, עם לבנה וזעתר וריח משגע.

כשהתיישבה סינדרלה לאכול, היא הרימה את העיניים – וראתה מול העגלה שלה את **ארתור הנסיך**. מעל הראש שלו לא היה שום הילה, שום כתר אור, שום דבר טוב. לא היה "זוהר נסיכותי". רק ענן קטן של עשן אפור ומסריח.

ארתור היה מכוער מאוד, אבל סינדרלה הסתכלה עליו ואמרה לעצמה: "וואו… הוא ממש מכוער… כמעט כמוני! אולי אפילו מכוער כמוני בדיוק!"

ופתאום, לראשונה בחייה, היא הרגישה משהו מוזר בלב. היא הרגישה שמישהו דומה לה. לא רק במראה, אלא גם באופי. גם הוא היה מתנשא, וגם הוא היה רע לאחרים.

ארתור הסתכל עליה ואמר: "מי את, עם הפרצוף המתנשא הזה?" וסינדרלה ענתה: "אני סינדרלה הסנובית, הנסיכה הכי חשובה בממלכת אשקלון 67. ומי אתה, עם השיער של מטאטא?" ארתור חייך חיוך עקום: "אני ארתור הנסיך, הכי חשוב, הכי רע, והכי מכוער בממלכה."

הם הסתכלו אחד על השנייה – ופתאום… שניהם צחקו. צחוק מרושע, אבל צחוק משותף. הם אהבו אחד את השני כי שניהם היו מכוערים וגאוותנים בדיוק באותה מידה.

באותו רגע, מאחורי העץ, הסתתר **אבא מרושע ארנון**. הוא ראה איך סינדרלה וארתור מסתכלים זה על זה בעיניים נוצצות, ועיניו הקטנות התמלאו קנאה.

"לא! לא! לא!" הוא לחש לעצמו, "אני רציתי להתחתן עם סינדרלה הסנובית! היא רעה כמוני, מכוערת כמוני, וקרת לב כמוני! אנחנו היינו יכולים להיות זוג מושלם של רשעות!"

ואז, מעליהם, עפה **פיה רע מאוד**. היא ראתה את שלושת המרושעים – סינדרלה, ארתור וארנון – וחייכה חיוך אכזרי.

"הגיע הזמן לקצת בלגן," היא אמרה, ופיזרה אבקת עצבים מעל כולם.

אבל קרה משהו מוזר: סינדרלה וארתור כבר היו כל כך רעים, שהאבקה כמעט לא השפיעה עליהם. הם רק נעשו קצת יותר סנוביים. אבל על אבא מרושע ארנון האבקה השפיעה מאוד. הוא התחיל לקפוץ, לצעוק, לקנא עוד יותר.

"לא! הם לא יתחתנו!" הוא צרח, "אני אעצור את זה! אני, אבא מרושע ארנון, אתחתן עם סינדרלה! רק אני!"

בינתיים, סינדרלה וארתור החליטו להתחתן. הם ארגנו חתונה מוזרה במיוחד. במקום כרכרה רגילה, הם הגיעו ליום החתונה ב**עכבר שקוף** – יצור קסום שנראה כמו עכבר מזכוכית, שרואים דרכו הכול. העכבר השקוף משך עגלה מנצנצת, וכל הילדים בממלכה רצו אחריו וצעקו: "וואו! תראו! עכבר שקוף!"

אבל אבא מרושע ארנון ראה את העכבר וצעק: "לא! הוא נראה כמוני! קטן, עם עיניים מבריקות! זה לא הוגן! הם גנבו לי את הרעיון!"

הוא קפץ מול העגלה וצעק: "אני לא מרשה לכם להתחתן! סינדרלה, את צריכה להתחתן איתי! אנחנו דומים! אנחנו מכוערים, אדישים ורעים. זה גורלנו!"

סינדרלה הסתכלה עליו במבט מתנשא: "אתה? להתחתן איתי? אני אולי רעה, אבל אני לא עד כדי כך נואשת."

ארתור הנסיך צעק: "עוף מהדרך, גמדון! אנחנו מתחתנים, בין אם תאהב את זה או לא."

אבא מרושע ארנון התכעס כל כך, שהוא התחיל לבעוט בעכבר השקוף. העכבר נבהל, העגלה קפצה, ובבת אחת – **אבקת הקסם של הפיה רע מאוד**, שנשארה באוויר, נפלה על שלושתם: על סינדרלה, על ארתור ועל ארנון.

ופתאום קרה משהו שאף אחד לא ציפה לו.

הלב של סינדרלה הרגיש דקירה קטנה. היא הסתכלה על אבא מרושע ארנון וראתה איך הוא עצוב, איך הוא מקנא, ואיך הוא בעצם רק רצה שמישהו יאהב אותו.

ארתור הרגיש את אותו הדבר. הוא פתאום הבין שהוא לא היחיד שרוצה שיראו אותו.

סינדרלה אמרה בקול קצת פחות סנובי: "ארנון… אתה לא תתחתן איתי, אבל… אתה יכול לבוא לחתונה. בתור אורח. ואם תפסיק להיות כל כך מרושע, אולי אפילו נהיה… חברים."

אבא מרושע ארנון קפא במקום. אף אחד לא הציע לו להיות חבר לפני כן. הוא עדיין היה קצת רשע, אבל משהו בלב שלו התרכך.

הפיה רע מאוד ריחפה מעליהם, מופתעת: "מה זה? במקום יותר רוע – נהיה פה קצת טוב? זה לא מה שתכננתי!"

אבל היה כבר מאוחר. אבקת העצבים, יחד עם כל הקנאה, גרמו דווקא לכך שהם יסתכלו אחד על השני באמת, ולא רק על עצמם.

בחתונה, העכבר השקוף רקד מסביב לעוגה, אבא מרושע ארנון ישב בשורה הראשונה, קצת מקטר אבל גם קצת מחייך, וסינדרלה וארתור, למרות שנשארו מכוערים וסנוביים, למדו דבר אחד קטן:

כשמסתכלים רק על עצמך – אתה נשאר לבד. אבל כשמסתכלים גם על אחרים, אפילו אם אתה קצת רע וקצת מכוער, אפשר למצוא מקום קטן בלב לחברות.

ומאז, בממלכת אשקלון 67, עדיין היו ריבים, עדיין היו פרצופים מתנשאים, אבל היה גם קצת יותר צחוק, קצת פחות קנאה, ואפילו לפעמים – חיבוק אחד קטן.

וסוף.

סינד_סנוטבה

סינד_סנובה