HE11–13Story preview
בן גוריון
קוראים לי דויד, אבל כילד בפולין הרחוקה קראו לי דויד גרין. נולדתי בעיר קטנה בשם פלונסק, בבית יהודי חם וצנוע. אבא שלי, אביגדור, היה אדם דתי ואוהב ספרים, ואמא שלי, שיינדל, דאגה שנרגיש תמיד בבית, גם כשבחוץ היה קר ומושלג.
כשהייתי ילד קטן, הייתי יושב ליד החלון ומקשיב לסיפורים על ארץ ישראל. בבית הכנסת בעיר שלנו היו מדברים על ירושלים, על שדהי זיתים ועל שמש חזקה שלא מכירים בפולין האפורה.
כשהתבגרתי מעט, הקמתי עם חברים שלי, כמו שלמה ויצחק, חבורה קטנה של צעירים ציונים. היינו נפגשים אחרי הלימודים, קוראים עיתונים על מה שקורה בארץ ישראל וחולמים בקול רם.
האירוע ששינה את חיי קרה כשקיבלתי החלטה אמיצה: לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל.
כשהגעתי לארץ, מצאתי מקום שונה לגמרי ממה שהכרתי. היה חם, היו ביצות, מחלות, ולא הכול היה יפה כמו בסיפורים שסיפרו לנו.
במהלך השנים הפכתי ממורה פשוט למנהיג. הייתי בין המנהיגים של היישוב היהודי בארץ ישראל.
הרגע שלא אשכח לעולם הוא הערב שבו הכרזתי על הקמת מדינת ישראל.
כמובן, אחרי ההכרזה לא הכול היה קל – פרצה מלחמה, והיינו צריכים להגן על המדינה הצעירה.
התרומה שלי למדינה הייתה לא רק בהכרזה, אלא גם בבנייה שלה יום יום.
היום, כשאתם, ילדים וילדות בישראל, יושבים בכיתה, מטיילים בטבע ולומדים על ההיסטוריה של המדינה, אני מרגיש שהחלום של הילד הקטן מפלונסק התגשם.
