בית המקדש

בית המקדש

בשכונת הנגב השקטה התגורר זקן חכם בשם סבא אלי. בכל חנוכה, הוא היה אוסף את הילדים וסיפר להם סיפורי גבורה וניסים.

השנה, כשאורות המנורה הבהבו, סבא אלי ישבה עם הילדים, כולל ילדה סקרנית בשם מיכל. הוא פתח את סיפורו, 'לפני זמן רב, בלב המדבר, עמד בית המקדש המפואר בירושלים.'

מיכאל הקשיב בהתלהבות, מדמיין את חולות המדבר העצומים המתפרשים כמו ים אינסופי. 'אבל סבה, מה קרה למקדש?' שאלה.

סאבה אלי חייכה בחום, 'המקדש היה סמל לתקווה, אבל הוא נכבש על ידי הצבאות האדירים. ובכל זאת, קבוצה קטנה של לוחמים אמיצים, המכבים, עמדה מולם.'

הילדים נשפו בהפתעה. 'המכבים היו חזקים וחכמים,' המשיך סבה. 'הם נלחמו על אמונותיהם וניצחו כנגד כל הסיכויים.'

מיכל דמיינה את עצמה כמכבי, עומדת זקופה במדבר, ליבה מלא אומץ. 'מה הם עשו אחר כך?' היא שאלה.

עיניה של סבא אלי נצצו מהתרגשות. 'המכבים תפסו מחדש את המקדש. אבל היה מספיק שמן להדליק את החנוכייה רק ליום אחד. ובכל זאת, קרה נס, והאור בער שמונה ימים.'

עיניו של מיכאל התרחבו בתדהמה. 'וואו, סבא! זה כמו קסם!' היא קראה.

סבא אלי הנהן, 'אכן, מיכל. זו תזכורת שגם בזמנים האפלים ביותר, תקווה ואמונה יכולות להאיר את דרכנו.'

בסיום הסיפור, מיכל הביט אל חולות המדבר, מרגיש השראה מאומץ ליבם של המכבים. היא ידעה, כמוהם, שהיא יכולה להתמודד עם כל דבר באומץ ובאור.

הילדים הודו לסבה אלי, דמיונם התעורר מהסיפור. כשמיכאל הלכה הביתה, הבינה שהמדבר, אף שהוא עצום וריק, מכיל סיפורים של גיבורים וניסים שמחכים להתגלות.