אפשר לנקד

ביום שני בבוקר, כיתה ב׳2 של דויד, מיכל, מיקה, גל, עומר, עדי ורוני התחילה קצת רועשת. המורה נועה ביקשה לשבת בשקט, אבל הכיסאות חרקו והלחישות לא נגמרו.

פתאום נשמע “צ׳יק-צ׳יק!” ליד החלון. ציפור קטנה עם נוצות חומות קפצה פנימה והתיישבה על הלוח, כאילו היא תלמידה חדשה.

“בוקר טוב,” אמרה המורה נועה וצחקה. “נראה שיש לנו אורחת.” הציפור הטתה את הראש והביטה בילדים בעיניים סקרניות.

דויד לחש לעומר, “איך היא לא מפחדת?” אבל בדיוק אז הציפור נעמדה זקוף, הרימה כנף אחת כמו מורה, וצייצה בקול ברור: “צ׳יק! צ׳יק!”

המורה נועה אמרה, “ננסה להבין אותה. אולי היא רוצה שנקשיב.” מיכל ישר הרימה יד, וכולם ראו שהציפור מסתכלת עליה בשמחה.

מיקה ניסתה לדבר בלי רשות, והציפור נופפה בכנף במהירות ועשתה “צ׳יק-צ׳יק-צ׳יק!” גל לחש, “נראה שהיא אומרת: קודם מרימים יד, ואז מדברים.”

המורה התחילה להסביר תרגיל בחשבון. בכל פעם שמישהו הקשיב, הציפור קפצה צעד קטן קדימה; ובכל פעם שמישהו התפרץ, היא קפצה אחורה ועשתה פרצוף מצחיק.

עדי אמרה, “בואו נעזור לציפור להרגיש בבית.” רוני סידר את העפרונות בשקט, ועומר הוצי מחברת בלי להתמהמה.

כשהגיע זמן העבודה, כולם עבדו חרוצים. דויד פתר תרגיל, מיכל בדקה שוב, ומיקה כתבה נקי ומסודר.

בסוף השיעור המורה נועה אמרה, “ראיתם? משמעת היא לא פחד—היא דרך לעזור לכולם ללמוד.” הציפור צייצה צליל שמח, כאילו אומרת “כל הכבוד!”

הציפור חזרה לחלון ופרשה כנפיים. “מחר נחכה לה,” אמר גל, “אבל גם אם היא לא תבוא—אנחנו כבר יודעים איך מתנהגים בכיתה.”