אנימה

אנימה

יום אחד נינה טיילה לבד בעיר. הרחובות היו מלאים באנשים, מכוניות ואורות צבעוניים, אבל נינה הרגישה קצת משועממת.

פתאום היא שמעה מישהי צועקת את שמה: 'נינה!'. היא הסתובבה וראתה את לילי, החברה הכי טובה שלה מהיסודי, שלא ראתה כבר המון זמן.

הן התחבקו חזק באמצע המדרכה, והעוברים ושבים חייכו אליהן. 'לא ראיתי אותך מלא זמן!' אמרה נינה, 'איפה נעלמת?'.

'הייתי עסוקה בלימודים ובחוגי ציור,' הסבירה לילי, 'אבל עכשיו יש לי רעיון שאני חייבת לספר לך עליו!'. העיניים של לילי נצצו מהתרגשות.

'בואי נהפוך לבנות שמצילות כל מקרה שקורה בעיר!' אמרה לילי במהירות. 'נהיה כמו גיבורות-על, אבל אמיתיות. נקרא לעצמנו קבוצת האנימה!'.

'קבוצת האנימה?' נינה צחקה, 'למה דווקא אנימה?'. 'כי כמו בדמויות מהאנימה שאני מציירת,' אמרה לילי, 'נהיה אמיצות, חכמות ומלאות צבע'.

'ומה בדיוק נעשה?' שאלה נינה, קצת מסוקרנת וקצת נבוכה. 'נפתור בעיות בעיר, נעזור למי שצריך, נהיה צוות חמד!' ענתה לילי.

נינה חשבה רגע והביטה סביב. העיר הייתה מלאה באנשים שונים, ולכל אחד בטח יש סיפור או קושי משלו.

'טוב,' חייכה נינה, 'אני בעניין. אבל איך נתחיל?'. לילי הוציאה מהתיק מחברת ציור עבה וכמה טושים צבעוניים.

'קודם נכין לעצמנו לוגו,' אמרה לילי, 'ושמות קוד. אני אהיה 'סקיצה', כי אני מציירת הכול, ואת תהיי 'פאזל', כי את טובה בלחבר רמזים'.

הן התיישבו על ספסל ליד הכיכר. ארבעה יונים התקרבו אליהן, מקוות לפירור לחם, אבל נינה ולילי היו עסוקות בציור.

לילי ציירה שתי דמויות בסגנון אנימה, עם גלימות קלילות וסמל של לב קטן בתוך מגן. 'זה הלוגו של צוות חמד,' הכריזה.

בדיוק כשסיימו, נשמע קול של ילד בוכה ליד קיוסק. נינה ולילי קפצו על רגליהן והביטו לכיוון.

ילד קטן בשם עומר עמד ליד עמוד, מחזיק פלאפון שבור. 'הוא נפל לי, ואמא שלי תהרוג אותי,' מלמל בעצב.

נינה ניגשה אליו בעדינות. 'היי, אני נינה, זו לילי. אנחנו... אה... צוות חמד. מה קרה?'.

לילי בדקה את הפלאפון בעדינות. 'אפשר אולי לתקן אותו במעבדה זולה,' אמרה, 'ואולי נמצא לך כיסוי יותר חזק'.

'אבל אין לי מספיק כסף,' אמר עומר בלחש. הוא הוריד את העיניים לרצפה.

'בוא ננסה משהו אחר. יש כאן חנות תיקונים לא רחוק, נלך לשם, ונסביר מה קרה'.

הן הלכו יחד עם עומר לחנות קטנה בפינת הרחוב. בחנות ישב איש מבוגר וחייכן בשם דוד, עם משקפיים עגולים.

'שלום,' אמרה לילי, 'הפלאפון של עומר נפל. אין לו הרבה כסף, אבל זה חשוב לו מאוד. אולי אפשר לעזור איכשהו?'.

דוד הסתכל עליהם, ראה את הציור של הלוגו במחברת וצחק בשקט. 'אתן גיבורות העיר החדשות?' שאל בקריצה.

'משהו כזה,' אמרה נינה במבוכה. 'אנחנו מנסות לעזור לאנשים'.

'אז גם אני אעזור,' אמר דוד. 'אני אתקן את המסך במחיר ממש קטן, ואת השאר אתם תוכלו להשלים בלהדביק פליירים לחנות שלי בעיר'.

עומר חייך בפעם הראשונה. 'אני מוכן!' אמר בהתלהבות. 'זה הרבה יותר טוב מלבכות ליד הקיוסק'.

אחרי שיצאו מהחנות, עומר הודה להם שוב ושוב. 'אתן באמת הצלתן אותי היום,' אמר, ונופף להם לשלום.

נינה ולילי חזרו לכיכר, הלב שלהן מלא גאווה. 'טוב, צוות חמד,' אמרה נינה, 'נראה לי שהמשימה הראשונה שלנו הצליחה'.

'וזה רק היום הראשון בעיר,' הוסיפה לילי, 'תחשבי כמה עוד אנשים נוכל לעזור להם'.

הן צעדו יחד בין הבניינים הגבוהים, מוכנות להרפתקה הבאה. מעליהן, השמש שקעה לאט מאחורי הגגות. צוות חמד נולד בעיר, ובתוך הרעש וההמולה, שתי חברות הפכו לגיבורות מסוג חדש.