אנימה

אנימה

אני מיקה, מכשפה טובה. לא עם אף עקום וקלחת מגעילה, אלא עם מטאטא סילון כסוף, אפליקציה לקסמים בטלפון וחיבה מטורפת לצ'יפס.

בלילה ההוא החלטתי להתאמן בטיסות גובה. עליתי מעל העננים, מעל המטוסים, אפילו מעל הלוויינים. הרוח שרקה באוזניים, והמטאטא שלי הבהב באורות כחולים.

הכוכבים סביבי היו פתאום חדים ובהירים מדי. נשמתי נהייתה כבדה, הראש הסתחרר לי, והמטאטא התחיל לרעוד כאילו עומד להתפרק. לפני שהספקתי ללחוש לחש קסם, הכול החשיך.

התעוררתי מחוץ לזמן. לפחות ככה זה הרגיש. הבטן כאבה, הגרון היה יבש, והגוף שלי צף כאילו המיטה נעלמה. פקחתי עיניים וראיתי שמיים שחורים עצומים—בלי עננים, בלי בניינים, רק שממה כסופה.

קול גברי, חלש אבל קרוב, פילח את השקט. הסתובבתי באיטיות וראיתי גבר בערך בן שלושים וחמש, בחליפת חלל לבנה מנופחת, על הקסדה שלו כתוב באנגלית: DAVID.

הבטתי סביב. מתחתיי היה חצץ דק בצבע אפור, עם עקבות עמוקים כמו ציורים. באופק ראיתי כדור כחול־לבן יפהפה מרחף בחושך.

היא לא הייתה החליפה הרגילה שלי, אלא מין שילוב מוזר—בד שחור עם פסים סגולים, אבל עם קסדה שקופה שכנראה הופיעה מכוח הקסמים שלי כדי להציל אותי.

דוד חייך חיוך עייף. "אני אסטרונאוט. משימה מחקרית. כבר שבועיים לבד על הירח, בודק סלעים, מאבד תחושת זמן. לא תיארתי לעצמי שתיפול לי מכשפה טובה מהשמיים."

קמתי בזהירות על רגליי. הכבידה הייתה חלשה, וכל צעד הרגיש כמו קפיצה קטנה. "טוב, אני אמיתית. ומסתבר שגם הירח. מה אתה עושה פה לבד, דוד?"

הוא משך בכתפיו. "חוקר. מודד. מדען בודד בממלכת האבק. גם לי יש מטאטא, אבל חשמלי, לנקות את האבק מהתאים הסולאריים. לא עף, לצערי."

הוא ראה בידי את המטאטא שלי, שצף בינינו כמו שרביט עתידני.

התרחקתי ממנו כמה צעדים וקפצתי קלות, מבחן קטן לכוח שלי. להפתעתי, ניצוצות סגולים התפזרו סביב הנעליים.

הוא התקרב אליי, עד שהקסדות שלנו כמעט נגעו. "חיבורים הם דבר טוב," אמרתי, "לא בכבלים, אלא בחוט דק של זיכרון."

עלינו שנינו על המטאטא, כמו שני צללים קטנים על כדור ענק של אבק ואור. גלשנו מעל המכתשים, קפצנו מעל סלעים, ודוד צחק כמו ילד בפעם הראשונה מזה שנים.

כשאתה תהיה מוכן," אמרתי, "תעצום עיניים, תנשום, ותזכור איך הרגשת כאן איתי—לא בתור אסטרונאוט גאון, אלא בתור דוד. האדם."

אני חוזרת לילדים, לפחדים שלהם, לחלומות שלהם. ולפעמים, בימים שקטים במיוחד, אעלה שוב בלילה גבוה… לא עד הירח, אל תדאג… ואחפש את נקודת האור הקטנה שבה אתה. רק כדי לוודא שחזרת.