איפה היא

בבוקר אחד בבית הספר, מיכל שמה לב שכיסא אחד נשאר ריק. ורד לא הגיעה, ולא השאירה פתק, ולא ענתה לטלפון.

דוד, עומר, גל, עדי ורוני התאספו ליד הלוח והסתכלו זה על זה בדאגה. כולם לחשו את אותה שאלה: “ורד ניבדה ואף אחד לא יודע אפוה היא.”

באותו ערב, מיקה מצאה בתיק של ורד מחברת עם ציור של כוכבים וכתובת גדולה: “הגלקסיה”. בין הדפים היה כרטיס קטן מנצנץ, כמו כרטיס טיסה, ועליו מספרים מוזרים.

“זה לא מספר טלפון,” אמר דוד, “זה נראה כמו קוד שיגור!” הם פתחו את המחשב של אבא של עומר, וחיברו את המספרים לאפליקציה של אסטרונומיה.

פתאום בחדר הופיע עיגול אור כחול, שקט כמו נשימה. הרוח סובבה את הדפים במחברת, והילדים החזיקו ידיים וקפצו יחד.

ברגע הבא הם עמדו בחלל, בתוך ספינה קטנה ושקופה, מול ים של כוכבים נוצצים. שלט זוהר על החלון אמר: “ברוכים הבאים להגלקסיה.”

קול רך נשמע מהרמקול: “כדי למצוא את ורד, צריך לעקוב אחרי האור הירוק.” הם טסו בין אבק כוכבים, עברו ליד כוכב שמזמזם כמו דבורה, ואז ראו שביל ירקרק מתפתל.

בסוף השביל חיכתה תחנת חלל קטנה, כמו בית קפה באמצע שמיים. שם ישבה ורד, עטופה במעיל חלל, ומוליה רובוט קטן שמכין תה מכוכבים.

“נבהלתי,” אמרה ורד, “לחצתי בטעות על הכרטיס, והוא שיגר אותי לכאן.” רוני חייך: “אז בואי נחזור יחד, אבל הפעם—בלי ללחוץ סתם על דברים.”

הם לחצו על כפתור החזרה, והאור הכחול עטף אותם שוב. כשנחתו בבית של עומר, ורד נשמה עמוק ואמרה: “הגלקסיה מדהימה, אבל החברים שלי—הם הכוכבים הכי חשובים.”