איפה היא?

איפה היא?

ורד יצאה בבוקר לטיול קטן, אבל הרגליים שלה הובילו אותה רחוק-רחוק אל היער הקסום. העצים שם לחששו שירים, והעלים נצנצו כאילו מישהו פיזר כוכבים ירוקים.

היא נשמה, הקשיבה לציפורים, וניסתה לזכור מאיפה באה. אבל כל השבילים נראו דומים, כמו סרטים ירוקים שמסתובבים.

אז נשמע צליל קטן של פעמונים, ומול ורד הופיעה פייה זוהרת עם כנפיים נוצצות. 'שלום! אני טיה,' אמרה הפייה, 'ביער הקסום כל מי שמבקש עזרה בנימוס—מקבל!'

אני ורד,' אמרה הילדה, 'ואני לא מוצאת את הדרך חזרה.' טיה חייכה והוציאה מכיסה אבקת אור שנראתה כמו סוכריות נוצצות.

טיה פיזרה את האבקה על האדמה, ופתאום הופיעו נקודות אור קטנות, כמו שביל של גחליליות. 'הנקודות יובילו אותך, אבל יש כלל,' אמרה טיה, 'בכל פנייה תגידי משהו טוב על עצמך.'

ורד צעדה ואמרה: 'אני אמיצה.' בפנייה הבאה היא חייכה ואמרה: 'אני יודעת לבקש עזרה.' והאור על השביל התחזק עוד ועוד.

בדרך הם פגשו שועל קטן שנתקע עם קוץ בכף הרגל. ורד כרעה בעדינות, הוציאה את הקוץ עם עלה רך, והשועל קיפץ בשמחה.

איזו לב טובה יש לך,' אמרה טיה, והשביל הבהיק כמו זהב. עוד כמה צעדים—והעצים נפתחו, והופיע השער שליד הבית של ורד.

ורד נופפה לטיה. 'תודה שהראית לי את הדרך וגם את הכוח שיש לי,' אמרה.

טיה קרצה ונעלמה בתוך ניצוץ קטן. ורד חזרה הביתה, ובכיס שלה נשארה נקודת אור אחת—כדי שתזכור: גם כשנראה שאיבדת את הדרך, אפשר למצוא אותה שוב.