HE10–12Story preview
איזה מזל
לדן היה יום חופשי.
"סוף־סוף אפשר לעשות חיים ולא לעבוד", חשב לעצמו כשהביט מהחלון על השמש הזורחת, "היום אני עושה רק מה שבא לי".
הוא התקשר לחבר שלו גל, אבל גל היה בשיעור נהיגה.
מיקה שלחה הודעה שהיא תקועה בעבודה, ורוני בדיוק התחיל משמרת במאפייה.
בסוף דן החליט: "אני פשוט אצא לטייל, לבד, לגלות משהו חדש".
הוא ירד לרחוב והלך בלי כיוון ברור.
אחרי כמה דקות הוא ראה בית קפה קטן ליד שדה פתוח, מלא עשב ירוק וגבוה.
משהו בשילוב של הריח של הקפה והאוויר של השדה סקרן אותו.
דן נכנס לבית הקפה, הזמין כוס קפה שחור וישב ליד החלון שפנה אל השדה.
הוא הוציא סיגריה מהחפיסה, הניח אותה בפה והדליק מצית.
מיד ניגש אליו המלצר, בחור צעיר בשם עומר, ונגע בעדינות בכתפו.
"סליחה, יש פה שלט - 'העישון אסור'", אמר והצביע על שלט גדול שתלוי ממש מול דן.
דן קימט את המצח.
"נו באמת", מלמל, "עוד שלטים... עוד חוקים... אי אפשר לנשום פה".
הוא כיבה את הסיגריה, שתה את הקפה שלו במהירות, ויצא משם ברוגז.
מחוץ לבית הקפה הוא הביט שוב בשדה.
הוא החליט לנסוע לקניון החדש שנפתח בקצה העיר, אולי שם ימצא משהו מעניין לעשות.
הוא עלה לאוטובוס, שם אוזניות והדליק מוזיקה.
דרך החלון ראה שוב שדות, עצים, ומדי פעם שלטים קטנים בצד הדרך, אבל הוא לא טרח לקרוא אותם.
הוא גלל את הטלפון במקום.
כשהגיע לקניון החדש, הוא התקדם לעבר הכניסה הרחבה.
הקירות היו עדיין מכוסים בחלקם בפיגומים והוא חשב שזה פשוט "עיצוב מיוחד".
בדיוק כשהגיע לדלת הזכוכית, עצר אותו שומר ביטחון גבוה בשם אורי.
"סליחה, אדוני, אתה לא רואה?" שאל השומר והצביע על שער מתכת חצי סגור ועל שלט גדול.
"מה קרה?" שאל דן, קצת מבולבל.
"הכניסה אסורה! עדיין לא סיימנו לבנות את כל הקניון", אמר השומר, "יש עבודות בפנים, סכנה".
דן הסתכל על השלט רק עכשיו: "הכניסה אסורה – אתר בנייה".
הוא משך בכתפיו והלך משם, הפעם אפילו יותר עצבני.
"בסדר, לא קניון, לא קפה... לפחות שקט בטבע".
הוא חזר ברגל, מקצר דרך בשביל עפר שהוביל אל השדה הגדול שראה קודם.
השמש התחילה לרדת, והאור הזהוב גלש על גבעולי החיטה ועל עשבי הבר.
הוא נשם עמוק והרגיש טיפה פחות כועס.
במרכז השדה הייתה חלקה שטוחה יותר, עם שביל צר דרוך בתוך העשב, כאילו מישהו כבר הולך שם הרבה.
דן עקב אחרי השביל עד שהגיע לפינה שקטה, קרובה לגדר עץ ישנה.
רוח קלה העבירה רשרוש בין העשבים.
הוא התיישב על האדמה, על כתם דשא נמוך יחסית, בהתחלה בלי לשים לב בכלל מה יש סביבו.
הטלפון שלו צלצל שוב ושוב, אבל הוא השתיק אותו.
פתאום השקט של השדה נראה לו מעניין יותר מכל ההודעות.
מסביב, הפרחים הפראיים פרחו בצבעים יפים – צהוב, סגול, קצת אדום.
שתי ציפורים קטנות קפצו בין הגבעולים, מצייצות כאילו הן מנהלות שיחה סודית.
דן הרים מבט לכיוון השמיים.
ענן אחד דק נמשך כמו פס לבן מעל השדה, והשמש ציירה אור כתום על הכל.
הוא הרגיש לרגע שהחיים באמת יפים, ואולי לא צריך כל הזמן אקשן וקניונים.
הוא שלף מחברת קטנה מהתיק, זו ששוכבת שם כבר חודשים, והתחיל לכתוב כמה מילים.
לא משימה לבית ספר, לא עבודה – סתם מחשבות: על החופש, על השקט, על זה שהוא כמעט לא שם לב לדברים מסביב ביומיום.
אחרי זמן מה הוא החליט לקום.
הוא ניער את העשב מהמכנסיים, וכשהסתכל למטה ראה שהג'ינס הכחול שלו התמלא בכתמים ירוקים כהים.
"מה עכשיו?" נאנח.
הוא הסתובב וחיפש מה לכלך אותו, ורק אז ראה שבמקום שבו ישב היתה פחית צבע ירוקה הפוכה, חצי קבורה בעשבים.
על הגדר שמאחוריו היה תלוי שלט קטן, כמעט מכוסה בענפים: "זהירות, צבע טרי!".
"ברצינות? גם בשדה?" דן הרגיש שהכעס חוזר.
"שלטים רודפים אחריי!".
הוא ניסה לנגב את המכנסיים ביד, אבל זה רק מרח את הכתמים עוד יותר.
הוא התיישב שוב, בזהירות, רחוק מהפחית.
הוא הוציא סיגריה מהחפיסה ורצה להדליק אותה בתקווה שזה ירגיע אותו.
המצית כבר הייתה בידו.
בדיוק לפני שהצית את האש, משהו משך את תשומת לבו.
על עמוד ברזל דק ליד הגדר, כמעט מוסתר בין העשבים הגבוהים, היה שלט נוסף: "סכנה. חומר דליק".
דן קפא במקום והביט סביב.
רק עכשיו שם לב שבקרבת הגדר היו עוד כמה פחיות סגורות של צבע ושל חומר ניקוי.
חלקן נראו ישנות, חלודות, ואחת אפילו מטפטפת.
הוא סגר את המצית לאט והחזיר את הסיגריה לקופסה, הלב שלו דופק מהר.
"איזה מזל שאת השלט הזה ראיתי", לחש לעצמו, פתאום מדמיין איך ניצוץ קטן יכול להצית את כל השדה.
לראשונה באותו יום הוא חשב ברצינות על כל השלטים שפגש.
בקפה, בקניון, ועכשיו כאן – בשדה שנראה לו הכי חופשי בעולם.
אולי הם לא רק מציקים, אולי הם גם מגנים.
הוא נשאר לשבת עוד קצת, בלי סיגריה, רק הוא והשדה.
הוא הקשיב לציפורים, לרוח, לקולות הרחוקים של העיר, וכתב במחברת: "חופש זה לא לעשות מה שבא לי, אלא לדעת מה מסוכן לי".
כשהשמש שקעה והוא חזר הביתה, הכתמים הירוקים על המכנסיים עדיין היו שם.
אבל הפעם הם הצחיקו אותו.
"טוב, לפחות זה תזכורת", חשב, "לפעמים כדאי פשוט להרים את הראש ולקרוא".
בדרך הוא עבר ליד עוד שלט, על גדר אחרת: "זהירות, כלב נושך".
הוא חייך לעצמו, עצר לרגע, קרא אותו עד הסוף – והמשיך ללכת בשביל האחר.
היום החופשי שלו נגמר, אבל משהו קטן בראש שלו השתנה.
