אביטל הקסום

אביטל הקסום

דוד, מיקה, גל ועומר אהבו להסתובב אחרי הלימודים ליד היער שליד המושב. המבוגרים קראו לו יער אביטל, ואמרו שהוא ״קצת מוזר״ בלילה, אבל הילדים דווקא אהבו את המוזרות הזו.

יום אחד מצאו בשביל אבן זוהרת בצבע כחול. כשדוד הרים אותה, כל היער סביבם נעשה שקט, אפילו הציפורים הפסיקו לצייץ.

פתאום האדמה רעדה. מבין העצים יצא ענק ענק, גבוה יותר מהאיקליפטוס הכי גבוה ביער. "אל תפחדו," אמר בקול עמוק, "קוראים לי אפטמו, ואני שומר היער אביטל."

מיקה הסתכלה עליו בעיניים פעורות. "אם אתה שומר היער, למה כולם פוחדים לבוא לכאן בלילה?" שאלה. אפטמו חייך חיוך עצוב וצנח לשבת על סלע ענקי.

עאומר לחש לאחרים: "אולי נעשה פה לינת שטח של הכיתה?" מיקה קפצה: "כן! נקרא לזה לילה קסום ביער אביטל!" דוד כבר דמיין את כולם סביב המדורה.

בשבוע הבא חזרו עם כל הכיתה, מורות והורים. אפטמו הדליק שוב את כל הפנסים, והיער נשטף באור רך וצבעוני.

הם שרו, סיפרו סיפורים וצלילו אל תוך הלילה בלי פחד. אפטמו ישב בצד, מחייך, והעיניים הענקיות שלו נצצו מהתרגשות.

כשעלה השחר, היער אביטל כבר לא היה מקום מפחיד בסיפורים, אלא היער הקסום של הילדים. ואפטמו? הוא כבר לא היה הענק הבודד, אלא החבר הענקי החדש של כולם.