ציפור המחמד

ציפור המחמד

בשדה רחב ויפה, שנקרא **"השדה הירוק"**, גרה ילדה בשם **ג'וי**. ג'וי הייתה ילדה חכמה וסקרנית, אבל הייתה לה תכונה לא כל‑כך טובה – היא הייתה **אנוכית**. היא אהבה לקחת צעצועים לעצמה, לא רצתה לחלוק, ותמיד אמרה: "זה שלי! שלי! שלי!"

יום אחד אמרה לה אמא: "‏ג'וי, מזג האוויר נעים היום. צאי לשחק קצת בשדה הירוק, תנשמי אוויר ותהני מהטבע."

ג'וי משכה בכתפיים, לקחה את הכדור האהוב שלה ויצאה. היא הלכה בשביל הארוך עד שהגיעה לשדה הירוק. השמש זרחה, הפרחים צבעוניים רקדו ברוח, והדשא היה רך כמו שמיכה.

ג'וי התחילה לבעוט בכדור, לרוץ ולקפוץ. פתאום, בלי אזהרה, היא הרגישה משהו קל ונעים נוחת על כתפה. היא הסתובבה בבהלה – ועל הכתף שלה ישב **ציפור כחולה ויפהפייה**.

"וואו..." לחשה ג'וי, "איזו ציפור מדהימה!"

הציפור הסתכלה עליה בעיניים מבריקות וצייצה: "ציפ ציפ!"

ג'וי צחקה. היא הושיטה יד בזהירות, והציפור קיפצה אל כף ידה. הנוצות שלה היו בצבע כחול בוהק, עם נקודות קטנות כסופות שנצצו בשמש.

"אני אתן לך שם," אמרה ג'וי. "אני אקרא לך **נלי**."

מה שג'וי לא ידעה הוא, שנלי הייתה **ציפור שובבה ורעה**. היא אהבה לעשות צרות, לגנוב פירורים מציפורים אחרות, ולמשוך להן בנוצות. אבל מול ג'וי, היא נראתה כל‑כך חמודה, שג'וי לא שמה לב.

מאותו יום, **ג'וי ונלי שיחקו יחד בשדה הירוק בכל יום**. הן רדפו אחרי הפרפרים, התחבאו בין השיחים, ונלי הייתה עפה גבוה וחוזרת בדיוק אל היד של ג'וי. ג'וי הרגישה שהציפור הקטנה היא רק שלה, ושאף אחד בעולם לא יכול לגעת בה.

יום אחד, כששיחקו, אמרה ג'וי: "נלי, אני רוצה שתבואי איתי הביתה. את תהיי הציפור *שלי*."

נלי צייצה בקול: "ציפ!" וקיפצה על ראשה של ג'וי, כאילו אמרה "כן".

ג'וי רצה הביתה בהתרגשות, פתחה את הדלת וצעקה: "אמא! אבא! תראו מי באה איתי! זו נלי, הציפור שלי! אני רוצה לאמץ אותה!"

אמא הסתכלה על הציפור הכחולה, אבא התקרב וסקר אותה. "איך את יודעת שהיא רוצה להישאר פה?" שאל אבא בעדינות. "כי *אני* רוצה!" ענתה ג'וי. "היא תהיה רק שלי, ואני לא אתן לאף אחד אחר לגעת בה!"

אמא ואבא החליפו מבט. "טוב," אמרה אמא לבסוף, "ננסה. אבל צריך לטפל בה בעדינות, לתת לה אוכל, מים, ולזכור שהיא חיה חופשייה שאוהבת גם את השדה."

ג'וי הנהנה, אבל בלב חשבה: *עכשיו נלי שלי, רק שלי.*

כל יום שיחקו ג'וי ונלי בבית. ג'וי בנתה לה קופסה מקושטת, שמה לה גרעינים ומים. אבל לאט‑לאט, נלי התחילה להשתעמם. היא התגעגעה לשדה הירוק, לרוח, לשמיים הפתוחים. היא התחילה לעשות צרות: להפיל כוסות, לקרוע ניירות, לגנוב פירורים מהשולחן ולצייץ בקול חזק בלילה.

"אוף, נלי!" כעסה ג'וי. "למה את כזאת רעה? למה את שוברת לי דברים?"

אמא התקרבה אליה ואמרה בשקט: "אולי היא לא רעה, ג'וי. אולי היא פשוט עצובה. היא לא נועדה להיות סגורה בבית. כמו שאת לא אוהבת לחלוק, ככה את לא נתת לה לבחור."

ג'וי שתקה. היא הסתכלה על נלי, שישבה על אדן החלון והביטה החוצה, אל השדה הירוק שנראה מרחוק.

למחרת, ג'וי לקחה את נלי בידיים ויצאה איתה לשדה הירוק. היא עמדה באמצע הדשא, הרגישה את הרוח, והסתכלה לציפור בעיניים.

"נלי," אמרה בקול רך, "אני אוהבת אותך, אבל הבנתי משהו. אי אפשר להחזיק מישהו רק לעצמי. זה אנוכי. את צריכה להיות חופשייה."

היא הרימה את ידיה גבוה לשמיים. נלי הסתכלה עליה רגע, ואז פרשה כנפיים ועפה. היא עשתה סיבוב גדול מעל השדה, כאילו נפרדה, ואז נעלמה בין העצים.

דמעה קטנה זלגה מעין של ג'וי, אבל בלב היא הרגישה גם הקלה.

כשחזרה הביתה, אמרה לאמא: "אמא, אני רוצה לנסות להיות פחות אנוכית. אולי... אפשר להזמין את שירה מהשכונה לשחק איתי בצעצועים שלי?"

אמא חייכה וחיבקה אותה. "זה רעיון נהדר."

מאז, ג'וי עדיין אהבה את השדה הירוק, ותמיד קיוותה לראות שוב את נלי הכחולה. לפעמים, כשהייתה משחקת שם עם חברים חדשים, הייתה שומעת מרחוק ציוץ מוכר.

ואולי, רק אולי, זו הייתה נלי, שמחה לראות שג'וי כבר לא חושבת רק על "שלי", אלא גם על "שלנו".