ענק

ענק

ביער הירוק והעמוק, שבו העצים לוחשים זה לזה סודות ברוח, גר ארנב קטן בשם גיבור. גיבור היה ארנב אמיץ, עם אוזניים ארוכות ועיניים נוצצות מסקרנות. כל חיות היער ידעו: אם יש בעיה – קוראים לגיבור.

יום אחד, השמש התחילה לשקוע, והיער נעשה אפל מהרגיל. פתאום הופיע אור רך ומנצנץ בין העצים, כמו כוכב שנפל מהשמיים. מתוך האור יצא ילד קטן, עם חיוך גדול ועיניים מאירות.

"מי אתה?" שאל גיבור, קופץ צעד אחד אחורה, אבל לא מפחד.

"אני אור," אמר הילד בחיוך. "יש שקוראים לי *האור ששטף את היער*, כי איפה שאני הולך – נהיה קצת יותר מואר ופחות מפחיד."

גיבור סקר את הילד בסקרנות. "אתה גר כאן ביער?"

"עוד לא," אמר אור. "אני מחפש מקום שבו האור שלי יכול לעזור. שמעתי שהיער הזה חושך בו מדי בלילה, והחיות קצת פוחדות."

בדיוק אז נשמע קול בכי. מגזע עץ חלול הציצה סנונית קטנה. "אני לא מצליחה למצוא את הדרך לקן שלי!" היא קראה. "החושך מפחיד אותי!"

גיבור קפץ מיד קדימה. "אני אעזור לך!" אמר. אבל כשהביט סביב, גם הוא ראה שהיער חשוך מאוד, והצללים נראו ארוכים ומוזרים.

אור ניגש אליהם בשקט. "בואו נלך יחד," הציע. "אני אלך לפניכם, והאור שלי יראה את הדרך."

הם התחילו ללכת בשביל הצר. בכל צעד שאור צעד, האדמה סביבו זהרה קלות, העלים הבריקו כמו מצופים בטיפות זהב, והחושך נסוג לאחור. גיבור קפץ בביטחון בין השיחים, והסנונית פרשה כנפיים קטנות ועפה מעליהם, כבר פחות מפוחדת.

בדרך הם שמעו ינשוף זקן ממלמל: "הו, איזו אורה נעימה… אפשר קצת לכיוון העץ שלי?" אור חייך והרים יד. קרן אור קטנה נשלחה אליו, והעץ של הינשוף הואר ברכות.

אחרי זמן קצר הם הגיעו אל קן הסנונית, גבוה בענפים. "הגענו!" קראה הסנונית בשמחה. "תודה, גיבור! תודה, אור!"

גיבור הביט באור. "אתה יודע," אמר, "אמיץ זה לא רק מי שקופץ ראשון. אמיץ זה גם מי שמאיר לאחרים את הדרך."

אור חייך. "ואתה אמיץ כי לא ויתרת, גם כשחשוך."

מאותו לילה, אור נשאר ביער. הוא לא היה שמש גדולה, אלא ניצוץ קטן שהלך בין העצים: לפעמים כנקודת אור על אבן, לפעמים כזוהר עדין על עלה. החיות קראו לו: "הילד – האור ששטף את היער."

וגיבור הארנב ידע: כל עוד אור איתו, אף חושך לא באמת מפחיד. כי כשחברים מאירים זה לזה, היער כולו מרגיש כמו בית.