הנסיכה האבודה

הנסיכה האבודה

בממלכה רחוקה שנקראת **"הממלכה הקסומה"**, נולדה תינוקת מיוחדת מאוד. קראו לה **"הנסיכה הקסומה מריה"**. כבר כשהייתה תינוקת, קרו סביבה דברים מוזרים: פרפרים צבעוניים הופיעו בחדר שלה בלי סיבה, פרחים נפתחו באמצע הלילה, והכוכבים בשמיים נצנצו חזק יותר כשבכתה.

אמא ואבא שלה, שנקראו עדי ואור , ידעו סוד אחד שמריה יש לה כוחות מופלאים אז הם ידעו שהם צריכים לשמור על מריה בכל מחיר כי אם ינסו לקחת לְמריה את הכוחות, היא לא תוכל לחיות. הכוחות היו חלק מהלב שלה.

באותה ממלכה גרה גם מכשפה אכזרית ושמה **"מכשפה פולודי"**. היא שמעה על הילדה עם הכוחות המופלאים, ורצתה אותם לעצמה. היא ידעה סוד: את הכוחות של מריה אפשר לקחת רק כשהיא תהיה בת 12.

לילה אחד, כשמריה הייתה עדיין תינוקת, נכנסה מכשפה פולודי לטירת ההורים דרך החלון, בענן עשן שחור. היא חטפה את מריה והעלימה אותה. בבוקר, כשאמא ואבא גילו שהתינוקת נעלמה, הם היו עצובים מאוד :

הם חיפשו אותה המון שנים אבל לא מצאו אותה לא אז הם בסוף חשבו שהיא מתה

מכשפה פולודי לקחה את מריה לבקתה סודית ביער האפל שבקצה הממלכה הקסומה. היא גידלה אותה שם, אבל לא כמו אמא טובה. היא נתנה לה אוכל ובגדים, אבל לא נתנה לה אהבה, ולא נתנה לה לצאת מהבית.

"את לא יוצאת החוצה לעולם!" אמרה לה המכשפה. "למה?" שאלה מריה בעצב. "כי בחוץ מסוכן," ענתה פולודי, אבל בתוך הלב חשבה: *אני מחכה ליום שבו תהיי בת 12, ואז אקח את כל הכוחות שלך…*

מריה גדלה והפכה לילדה יפהפייה, אבל גם קצת אנוכית. היא הייתה לבד כל הזמן, אז חשבה רק על עצמה. אם ציפור התקרבה לחלון, היא צעקה עליה שתלך. אם חתול רצה להיכנס, היא גירשה אותו. היא לא ידעה איך להיות נחמדה, כי אף אחד לא היה נחמד אליה.

כל יום היא שאלה: "מתי אלך לבית ספר? מתי יהיו לי חברים?" ופולודי ענתה: "חברים זה מיותר. את צריכה רק אותי."

אבל בלילות, כשהמכשפה נרדמה, מריה לחשה לכוכבים: "הלוואי שיהיו לי חברים. הלוואי שמישהו יאהב אותי באמת."

כשהייתה בת 11 וחצי, התחילו הכוחות שלה להתחזק. אם בכתה – התחיל גשם בחוץ. אם צחקה – הופיעו קשתות בענן. אם כעסה – הרוח נשבה חזק והעלים הסתחררו.

יום אחד, מריה עמדה מול המראה ואמרה לעצמה: "אני רוצה לצאת. אני רוצה לראות אנשים. אני לא רוצה להיות סגורה פה לנצח!"

בלי לשים לב, המילים שלה הפכו לקסם. הדלת נפתחה מעצמה, והאוויר בחוץ נשב פנימה. מריה יצאה החוצה בפעם הראשונה בחייה.

היער היה יפה: פרחים זוהרים, עצים גבוהים, ושביל קטן של אבנים. מריה הלכה לאט, מפוחדת אבל גם סקרנית. פתאום, ציפור קטנה נפלה מהקן שלה. מריה, שבדרך כלל חשבה רק על עצמה, הרגישה משהו חדש בלב – רחמים.

היא הרימה את הציפור בעדינות, ליטפה אותה ולחשה: "אל תדאגי, אני אעזור לך."

ידיה התחממו באור זהוב, והכנף הפצועה של הציפור נרפאה. הציפור צייצה בשמחה והסתובבה סביבה.

באותו רגע, מריה הבינה: "כוחותיי לא נועדו לפגוע. הם נועדו לעזור."

מכשפה פולודי ראתה מהחלון וצעקה: "לא! היא לומדת להשתמש בכוחות שלה לטובה!"

פולודי רצה אליה, והאדמה רעדה תחת רגליה. "הגיע הזמן," אמרה בקול מפחיד. "היום את שלי. את כבר כמעט בת 12."

היא הרימה את ידיה והתחילה לחש קסם שחור כדי לשאוב את הכוחות ממריה. מריה הרגישה חולשה, אבל נזכרה בציפור הקטנה ובחמלה שהרגישה.

היא סגרה עיניים ולחשה: "אני לא רוצה שהכוחות שלי יהיו לרוע. אני רוצה להשתמש בהם לטובה, לעזור לאחרים, לא להיות אנוכית."

האור הזהוב שבתוכה התפשט החוצה, גדול וחזק. הוא דחף את הקסם השחור של פולודי אחורה. המכשפה צעקה, הסתחררה בענן עשן, ונעלמה מהממלכה לתמיד.

מריה נפלה על הברכיים, עייפה, אבל חיה. הציפור הקטנה התיישבה על כתפה וצייצה בשמחה. היער מחא לה כפיים בלחש של עלים.

שמועה על הילדה עם האור הטוב הגיעה עד הטירה של אמא ואבא. הם באו לראות אותה, לא כי התגעגעו – אלא כי שוב רצו את כוחותיה. אבל כשהתקרבו, מריה הרגישה בלב שהם רעים.

היא הסתכלה עליהם ואמרה בשקט: "אתם לא ההורים שאני צריכה. אני לא כלי לכוח. אני ילדה."

היא יצרה סביבה מגן של אור, והם לא יכלו להתקרב. אמא ואבא חזרו לטירה, כועסים, אבל בלי כוח.

מריה נשארה ביער, והפעם – לא לבד. חיות היער היו חבריה הראשונים. אחר כך, ילדים מהממלכה הגיעו לבקר, שמעו עליה, וגילו שהיא אמנם הייתה פעם אנוכית, אבל עכשיו היא לומדת להיות טובה, לעזור, לשתף, ולהקשיב.

וכך, **הנסיכה הקסומה מריה** הבינה שהכוח הכי גדול שלה הוא לא הקסם – אלא הלב שלה, כשבחרה להשתמש בכוחותיה לטובה.

ומאז, בממלכה הקסומה, כל ילד ידע: כוחות אמיתיים שייכים רק למי שמשתמש בהם כדי לעזור לאחרים.