HE157–9مقتطف من القصة
הילדה והחברים הקסומים
דריה הייתה בת שש, עם עיניים ירוקות ושיער שחור בשתי קוקיות. בטיול בכרמל היא רצה אחרי פרפר כחול, ופתאום השביל נעלם.
היער נהיה שקט מאוד. דריה חיבקה את התיק הקטן שלה ולחשה, אמא רוני בטח דואגת לי.
מתוך שיח יצא שועל קטן עם צעיף כחול זוהר. קוראים לי מיקו, הוא אמר, ואני מכיר שבילים שמתחבאים מילדים. מעליהם ריחפה גחלילית בשם נוגה, שהאירה כמו פנס קטן. על ענף ישבה יעלי הינשופה, וסימנה בכנף לכיוון עץ חרוב גדול.
החברים הקסומים הובילו את דריה בשביל של אבנים לבנות. בכל פעם שפחדה, מיקו סיפר בדיחה, נוגה האירה קדימה, ויעלי אמרה, עוד קצת. ביער הקסום הזמן התנהג מצחיק. דריה הרגישה שעברו ימים מעטים, אבל כשהגיעה לקצה היער היא כבר הייתה בת שתים עשרה. מול הבית בחיפה עמדה אמא רוני, עם עיניים מלאות דמעות ושמחה. דריה רצה אליה וחיבקה אותה חזק, והיער לחש מאחור, תמיד תמצאי דרך הביתה.
