HE157–9مقتطف من القصة
החוט המחבר
לאמילי הייתה כלבה גורה בשם מיקה. מיקה הייתה שחורה ולבנה, עם כתם לבן קטן על המצח, כאילו מישהו צייר עליה ענן. כל בוקר מיקה ליוותה את אמילי עד שער הבית. היא קפצה בשלוליות, רדפה אחרי עלים, וחיכתה לליטוף לפני שאמילי הלכה לבית הספר.
יום אחד, אחר הצהריים, השער נשאר פתוח לרגע. מיקה רצה אל המדרכה, ומכונית שעברה פגעה בה. יעל, אמא של אמילי, חיבקה את אמילי חזק ולקחה את מיקה למרפאה.
בערב יעל אמרה בשקט שמיקה לא תחזור הביתה. אמילי בכתה לתוך הכרית שלה, והחדר הרגיש ריק מאוד בלי צליל הצעדים הקטנים.
למחרת אמילי לא רצתה לשחק. יעל ישבה לידה ואמרה, “כשאוהבים מישהו, מותר להתגעגע. הגעגוע הוא סימן שהאהבה הייתה אמיתית.” אמילי הכינה קופסת זיכרונות. היא שמה בה את הקולר האדום של מיקה, תמונה מהגינה, ואבן חלקה שמצאה בטיול האחרון שלהן. אחרי כמה ימים אמילי שתלה בגינה פרח לבן ליד פרח שחור-סגול. בכל פעם שראתה אותם זזים ברוח, היא לחשה, “אני אוהבת אותך, מיקה.” הכאב לא נעלם בבת אחת, אבל הוא נעשה קטן יותר. בתוך הלב של אמילי נשאר מקום חם, עם כתם לבן קטן והרבה אהבה.
