HE66–8مقتطف من القصة
קאי וזואי בשיעור היסטוריה
זואי וקאי מצאו בארון המדעים של הכיתה גביש קריסטלי סגול. כשהם לחצו עליו יחד, הוא זמזם ואמר בקול קטן: מוכנים לקפיצה בזמן?
האור נפתח כמו וילון, והם עמדו ליד חומות טרויה העתיקה. מרחוק נראו מגינים, סוסים ומדורות, ובשמיים עפו ציפורים מעל הים. זואי לחשה, מלחמות נראות הרבה פחות מלהיבות כששומעים את הפחד של האנשים.
הגביש הבהב, והם נחתו ביפו, לפני יותר ממאתיים שנה. ברחובות האבן עבר צבא צרפתי, ותושבים סגרו חלונות עץ במהירות. קאי החזיק חזק ביד של זואי ואמר, הלוואי שמנהיגים היו פותרים ריבים בלי תותחים.
קפיצה שלישית לקחה אותם לתל אביב, בשנת 1948. באולם קטן היו אנשים נרגשים, דגלי כחול-לבן, ומיקרופון על שולחן. כשהוכרזה מדינת ישראל, זואי הרגישה צמרמורת, כאילו כל הרחוב מחא כפיים בלב.
הגביש סובב אותם כמו סביבון, והפעם הם עמדו על חוף רחוק באמריקה, לפני מאות שנים. ספינות גדולות הגיעו מהים, ועל החוף עמדו אנשים מקומיים והביטו בדאגה ובסקרנות. קאי אמר בשקט, גילוי בשביל אחד יכול להיות שינוי ענק וקשה בשביל אחר.
בקפיצה האחרונה הכול נהיה שחור ומנצנץ. הם לבשו חליפות חלל קלות, קפצו לאט על אדמת הירח, וראו את כדור הארץ כחול ויפה. זואי צחקה, מכאן כולם נראים כמו שכנים.
פתאום נשמע צלצול בית הספר. זואי וקאי חזרו לכיתה בתל אביב, ליד הלוח והקלמרים. הגביש נח ביניהם, וקאי אמר, המסע הבא? זואי חייכה, כן, אבל קודם שיעורי בית בהיסטוריה.
