דלת האלמוגים הכסופה

דלת האלמוגים הכסופה

קאי מצא את הדלת מאחורי ספריית בית הספר אמנם הוא לא היה אמור לחפש שם, אבל במקרה הוא ראה אותה. היא הייתה מוסתרת מאחורי מדף של מילונים מאובקים, והידית הכסופה הקטנה שלה הייתה בצורת צדפה.

זואי בדיוק נכנסה לספריה ושילבה את ידיה. "קאי, אם יוצאות מהדלת בועות, אולי כדאי שנגיד למורה." קאי רק חייך, שזה היה הדרך הרגילה שלו לומר, "ממש לא."

ברגע שהוא סובב את הידית, אור כחול כמים נשפך על נעליהם. אבל הם לא טבעו, הם יכלו לנשום מתחת למים, והמסדרון נמתח כלפי מעלה כמו מגלשה זכוכית אל תוך הים.

הם פסעו קימה ונחתו ברכות על החול שבקרקעית הים. מעליהם, דגים נצנצו כמו קונפטי חי, ולפניהם עמדה עיר עשויה ממגדלי אלמוגים כסופים, גשרים מפנינים וחלונות זוהרים ירוק חיוור.

אבל הזוהר החל להעלם. מגדל אחד כבה, ואז עוד אחד, עד שהעיר נראתה כמו חופן כוכבים עייפים.

קאי צעד קדימה ונפח את חזהו. "אל תדאגי, עיר תת-מימית מסתורית. אני מצוין בהצלת דברים." זואי גלגלה את עיניה כל כך חזק שקאי פחד שהן עלולות לצוף משם.

חבטה עמוקה הרעידה את החול. משהו ענק זז מעבר לקשתות האלמוגים, במקום בו המים הפכו כהים כמו דיו.

החיוך של קאי החל להעלם, אבל הוא צעד לעבר העיר בכל זאת. זואי תפסה בשרוולו. "אומץ זה בסדר," היא אמרה, "אבל אומץ זה דבר אחד וטיפשות זה משהו אחר!"

עוד חבטה הגיעה, קרובה יותר הפעם. צל התפשט על קיר העיר, ענק ודמוי לוויתן, עם ראש רחב וסנפירים מתנופפים.

קאי צייץ, מה שהוא טען מאוחר יותר שהיה קריאת קרב. זואי נראתה קשוחה, אבל ידה מצאה את שלו ולחצה אותה.

"נשימות איטיות," היא לחשה. "פנימה כמו להריח מרק. החוצה כמו לקרר מרק."

ביחד הם נשמו פנימה, ואז החוצה, שוב ושוב. הברכיים של קאי הפסיקו לרעוד, והכתפיים של זואי חזרו למקומם הטבעי.

כשהצל התקרב, הם ראו שזו לא מפלצת. זה היה פנס ענק בצורת לוויתן עשוי זכוכית כהה, מתנגש בחוסר אונים באלמוגים כי משהו בהיר היה חסר בחזהו.

במרכז העיר עמד עמוד צדפה ריק. מסביבו, אורות כסופים קטנים ריצדו בחולשה, מצביעים לעבר סדק בין שני סלעים.

קאי התפתל והחליק אל תוך הסדק לפני שזואי יכלה לומר ג׳ק רובינזון. "קאי!" היא נזפה, למרות שהיא נשכבה על הריצפה והחזיקה בקרסוליו כדי שלא ייתקע לנצח בתוך אותו סדק.

בתוך הסדק קאי מצא פנינה בגודל תפוז, זוהרת באש לבנה כירח. הוא מסר אותה לזואי, מנסה לא להיראות גאה מדי.

זואי הרימה את הפנינה בזהירות. "אתה מצאת אותה," היא אמרה, רכה מהרגיל. "אבל מזלך ששמרתי אותך מחובר לרגליים שלך."

הם הניחו את הפנינה בחזית הלוויתן. פנס הלוויתן התמלא באור, ובהירות כסופה התפזרה לה ברחובות האלמוגים, מאירה כל מגדל, גשר וחלון.

העיר שוב נצנצה כמו חלום. הפנס נתן חבטה להם ידידותית אחת, לא מפחידה עכשיו, אלא מודה.

בחזרה בבית הספר, הדלת הסודית ננעלה מאחוריהם. קאי אמר, "בפעם הבאה, אהיה אמיץ אבל בזהירות."

הסוף

הסוף