שלולית בבית הספר

שלולית בבית הספר

בבוקר אחד בהיר, בהרים הגבוהים, יצאו שני תלמידי כיתה ב׳ לטיול עם בית הספר. קראו להם נועם ומיה. האוויר היה קריר ונעים, והרוח ליטפה את העצים הגבוהים. המורה הובילה את כל הילדים בשביל צר, ומעליהם עפו עננים לבנים כמו ספינות בשמיים.

נועם ומיה הלכו ביחד מאחור, קצת יותר לאט מכולם. פתאום, אחרי סיבוב קטן בשביל, הם ראו משהו נוצץ על האדמה.

״תראי!״ קרא נועם, ״איזו שלולית ענקית!״

מולם נפרשה שלולית גדולה ורחבה, מלאה מים צלולים שהשתקפו בהם השמיים והעננים. מסביבה היו אבנים קטנות ופרחים צבעוניים. מיה פערה עיניים.

״זו לא שלולית,״ אמרה בלחש. ״זו ים ענק בהרים!״

נועם חייך. ״את צודקת. זה ים סודי שאף אחד לא מכיר. אולי יש בו יצורים מיוחדים.״

הם התיישבו ליד ה״ים״ והתחילו לדמיין. הרוח הפכה לפתאום לרוח ים, וריח האדמה הרטובה נהיה, בדמיונם, ריח מלח ומים.

״אני קפטן נועם,״ הכריז נועם, ״מפקד ספינת החלל-ים הראשונה בעולם!״

״ואני קפטנית מיה,״ הוסיפה מיה, ״מומחית לחקר כוכבי-ים וכוכבי-שמיים!״

הם לקחו שני ענפים ארוכים ודמיינו שהם משוטים. האבן הגדולה ליד השלולית הפכה לספינת חלל מיוחדת שיכולה לשוט גם במים וגם לעוף בין כוכבים.

פתאום, מיה התכופפה אל קצה המים. ״נועם, ראית את זה? משהו זז שם!״

נועם הביט מקרוב. בתוך ההשתקפות של העננים הוא ראה פס לבן ושחור נע בעדינות.

״זה… זה נראה כמו זברה,״ אמר בהפתעה, ״אבל זברות לא חיות בהרים…״

פתאום, מתוך המים יצאה זברה קטנה ומקסימה, עם פסים לבנים ושחורים, אבל העיניים שלה היו גדולות וביישניות. היא הסתכלה עליהם בזהירות, חצי מסתתרת מאחורי אבן.

״שלום,״ לחשה מיה, ״אל תפחדי.״

הזברה צעדה צעד קטן קדימה. ״ש… שלום,״ היא ענתה בקול שקט. ״שמי זיבי… אני זברה ביישנית.״

״זיבי!״ קרא נועם בשמחה. ״את גרה בים-השלולית הזה?״

זיבי הנהנה. ״זה לא סתם ים,״ היא אמרה. ״זה ים דמיון. הוא מופיע רק כשילדים מדמיינים חזק-חזק. אני שומרת עליו, אבל אני מתביישת לפגוש ילדים חדשים…״

מיה חייכה אליה בעדינות. ״אנחנו שמחים שהופעת. אנחנו יכולים להיות החברים שלך.״

״באמת?״ שאלה זיבי, והפסים שלה כאילו נצנצו משמחה. ״אבל… אני לא טובה במשחקים. אני תמיד מפחדת לטעות.״

נועם חשב רגע. ״בים הדמיון שלנו מותר לטעות. זה אפילו חלק מהכיף. רוצה להצטרף למסע חלל-ים שלנו?״

זיבי התקרבה עוד קצת. ״לאן תפליגו?״

מיה הצביעה לשמיים. ״נפליג בים, ואז נמריא אל כוכב ההרים. שם יש אבנים זוהרות ודשא סגול.״

״ואולי,״ הוסיף נועם, ״נמצא גם כוכב מיוחד לזברות ביישניות, שבו כולם מדברים בשקט ונותנים זמן להתרגל.״

זיבי חייכה חיוך קטן. ״אני… אני רוצה להצטרף.״

הם עלו כולן על ״ספינת האבן״. נועם ומיה הניפו את ענפי-המשוטים, וזיבי עמדה באמצע, נושמת עמוק. בדמיונם, השלולית גדלה וגדלה, עד שהפכה לים ענקי, עם גלים נוצצים וכוכבים שמשתקפים במים.

הם ״שטו״ מעל גלים, עברו ליד ״איים״ שהיו בעצם סלעים קטנים, וביקרו ב״כוכב ההרים״ – מקום שראו בו, בדמיונם, עשב סגול ועצים מוזרים. זיבי התחילה לצחוק, צחוק שקט אבל אמיתי.

״אני… אני לא מפחדת כל כך,״ אמרה. ״אתם עושים את זה קל.״

״כי אנחנו ביחד,״ אמרה מיה. ״כשיש חברים, הבושה קטנה.״

פתאום שמעו מרחוק את המורה קוראת: ״נועם! מיה! בואו, ממשיכים בטיול!״

הם קפצו על רגליהם. השלולית שוב נראתה כמו שלולית רגילה. זיבי עמדה בקצה המים, כבר קצת פחות ביישנית.

״תבואו שוב?״ שאלה.

״כל פעם שנדמיין,״ הבטיח נועם.

״וכל פעם שנראה שלולית,״ הוסיפה מיה, ״נזכור שזה יכול להיות ים דמיון, ושהזברה הביישנית שלנו מחכה.״

זיבי נופפה להם בפרסה, והם רצו להצטרף לשאר הילדים, מחייכים לעצמם. בתוך הלב שלהם הים עוד גלי, והזברה הביישנית – כבר כמעט אמיצה.