ענק

ענק

ביער הקסום, בין עצים גבוהים ולחשושים של רוח נעימה, גר פעם ילד סקרן בשם אורי. אורי אהב לשאול שאלות על כל דבר: למה העלים ירוקים? למה הציפורים שרות? למה השמש מתחבאת בלילה? לפעמים המבוגרים התעייפו מהשאלות שלו, אבל הוא אף פעם לא הפסיק לשאול.

באותו כפר ליד היער חיה גם ילדה בשם רונה. רונה הייתה ילדה רעה, או לפחות ככה כולם אמרו. היא אהבה להציק לילדים אחרים, לקחת להם צעצועים, לצחוק כשהם בוכים, ולהמציא שקרים. בלב שלה היא לא הייתה באמת רעה, אבל היא כל כך התרגלה להתנהג ככה, שכבר לא ידעה איך להיות טובה.

בקצה השני של הכפר גרה אישה סקרנית בשם דינה. היא לא הייתה זקנה מאוד, אבל גם לא צעירה. היא תמיד הסתובבה עם מחברת קטנה ועיפרון, ורשמה כל מה ששמעה וראתה. היא אהבה ללמוד על צמחים, על חיות, על אנשים, ובעיקר על הסודות של היער הקסום.

כולם ידעו שבאמצע היער הקסום גר ענק אכזרי. הוא היה ענק גבוה מאוד, עם קול רועם ורגליים כבדות שהרעידו את האדמה כשהלך. שמו היה גרומל. הוא לא אהב ילדים, לא אהב צחוק, ולא אהב שמישהו מתקרב לבית האבן שלו, שהיה בנוי על גבעה גבוהה מוקפת עצים כהים. כל מי שהתקרב יותר מדי – הוא היה מגרש בצעקות, ואומרים שאפילו לכד כמה מטיילים והחזיק אותם בכלוב.

יום אחד, אורי שמע את המבוגרים מדברים בלחש ליד הבאר.

"גרומל הענק לקח שוב מישהו מהיער," אמר אחד הגברים. "צריך לעשות משהו," אמרה אישה אחרת, "אבל מי יעז להתקרב אליו?"

אורי הרגיש שהלב שלו דופק חזק. הוא חשב על כל השאלות שיש לו על הענק: למה הוא כל כך אכזרי? האם הוא באמת כזה מפחיד? האם יש לו סיבה? הסקרנות בערה בו כמו אש קטנה.

באותו ערב, כשכולם הלכו לישון, אורי החליט. הוא ייכנס ליער הקסום ויגלה את האמת על גרומל. הוא לקח שקית קטנה עם לחם, בקבוק מים ופנס קטן, ויצא בשקט מהבית.

מה שהוא לא ידע, זה שרונה ראתה אותו מהחלון שלה. "לאן הוא הולך בלילה?" לחשה לעצמה. "בטח עושה משהו סודי ומעניין. אני לא אתן לו להסתיר ממני." רונה נעלה את נעליה, ובלי לחשוב יותר מדי, יצאה אחריו, מתגנבת בין הצללים.

באותו זמן, גם דינה האישה הסקרנית עמדה ליד חלון ביתה. היא ראתה את שני הילדים הולכים אל היער אחד אחרי השנייה. "זה מסוכן מדי," חשבה, "אבל אולי זו הזדמנות לגלות סוף סוף מה קורה שם באמת." היא לקחה את המחברת שלה, פנס חזק, ושקית עם עשבי מרפא, ויצאה בעקבותיהם.

היער הקסום בלילה היה שונה מאוד. העצים נראו גבוהים יותר, הצללים ארוכים יותר, והקולות – מוזרים יותר. ינשופים קראו "הוּ-הוּ", שיחים רשרשו, ואור לבן-כסוף של הירח חדר בין הענפים.

אורי הלך קדימה, מנסה לא לפחד. "רק לשאול כמה שאלות," לחש לעצמו. "רק להבין."

פתאום שמע קול מאחוריו. "לאן אתה חושב שאתה הולך, חכמולוג?" אורי הסתובב וראה את רונה. "מה את עושה פה?" לחש. "אני שואלת אותך את אותה שאלה," אמרה רונה, מנופפת בשיער שלה. "אם אתה הולך להרפתקה, גם אני באה."

אורי התלבט. הוא ידע שרונה מציקה לכולם, אבל גם פחד להיות לבד. "טוב," אמר לבסוף, "אבל את חייבת להקשיב לי ולא לעשות שטויות." רונה גלגלה עיניים. "אני לא מבטיחה כלום."

מאחוריהם, במרחק לא גדול, הלכה דינה בשקט, שלא יבחינו בה. היא רצתה לוודא שהם בסדר, אבל גם לתת להם להרגיש עצמאיים.

אחרי זמן מה, הילדים הגיעו לאזור שבו העצים היו צפופים יותר, והאוויר קריר יותר. על הגבעה הגבוהה, מאחורי כמה סלעים, הם ראו את בית האבן של הענק גרומל. חלון גדול אחד האיר באור כתום, ושמעו קול כבד ששר שיר מוזר ועצוב.

"אני לא מאמינה שאנחנו באמת כאן," לחשה רונה, אבל הפעם בקול שלא נשמע כל כך בטוח. "אני חייב לדבר איתו," אמר אורי. "אולי הוא לא כזה נורא." "אתה משוגע?" רונה צעקה בלחש. "הוא יאכל אותנו לארוחת ערב!"

לפני שהם הספיקו להחליט מה לעשות, האדמה רעדה. "בּוּם. בּוּם. בּוּם." הדלת הגדולה של בית האבן נפתחה, וגרומל הענק יצא. הוא היה באמת ענק: ראשו כמעט נגע בענפי העצים, וזקנו האפור התגלגל על חזהו כמו ענן גדול.

"מי מתגנב אל הבית שלי?" הרעים בקולו. "אני מריח... ילדים!" אורי ורונה קפאו במקומם. רונה רצתה לברוח, אבל הרגליים שלה לא זזו. אורי הרים יד רועדת. "זה... זה אנחנו," אמר. "אני אורי, וזאת רונה. באנו לדבר איתך."

הענק התקרב, עיניו הצהובות בורקות. "ילדים לא מדברים עם גרומל," נהם. "ילדים בורחים מגרומל."

באותו רגע יצאה דינה מבין העצים. "לא כל הילדים," אמרה בקול רגוע. "ויש גם מבוגרים שלא בורחים."

גרומל הסתובב אליה. "מי את?" "אני דינה," אמרה. "אני אישה סקרנית. באתי להבין למה אתה כזה אכזרי."

הענק פרץ בצחוק מר, צחוק שהרעיד את העלים. "אכזרי? העולם היה אכזרי אליי קודם! אנשים זרקו עליי אבנים כשהייתי קטן, פחדו ממני, קראו לי מפלצת. אז החלטתי להיות המפלצת שהם חושבים שאני."

אורי בלע רוק. "אז... אתה לא באמת רוצה להיות רע?" גרומל שתק לרגע. "אני... לא יודע איך להיות אחר," אמר בקול חלש יותר.

רונה, שבדרך כלל צחקה על אחרים, פתאום הרגישה משהו מוזר בלב. היא חשבה על כל הפעמים שהציקה לילדים, כי פחדה שאם לא תציק – יצחקו עליה. "אני... גם לפעמים עושה את עצמי רעה," אמרה בשקט. "כדי שלא יפגעו בי."

גרומל הביט בה בהפתעה. "ילדה רעה?" "כן," הודתה רונה. "אבל אני לא באמת רוצה להיות כזאת."

דינה התקרבה עוד צעד. "אתם רואים?" אמרה. "גם ענק וגם ילדה יכולים להרגיש אותו דבר. אולי הגיע הזמן לנסות משהו אחר."

"מה את מציעה?" נהם הענק, אבל בקול פחות מפחיד. "ננסה יום אחד בלי להיות אכזרי," אמרה דינה. "רק יום אחד. לא לצעוק, לא להפחיד, לא לכלוא אף אחד. ואם תצליח – ננסה עוד יום."

אורי קפץ. "ואני אבוא לבקר אותך, ואביא לך סיפורים מהכפר!" "ואני..." רונה היססה, "אני אפסיק להציק לילדים. אולי... אולי אוכל לשחק איתם באמת."

הענק הביט בשלושתם. היה שקט ארוך. רק רוח קלה נשבה בין העצים. "לנסות יום אחד..." מלמל. "זה לא נשמע כל כך נורא." הוא נשם עמוק. "טוב. אבל אם תצחקו עליי..." "אנחנו לא נצחק," אמר אורי. "אנחנו נקשיב," הוסיפה דינה. "ואולי גם נלמד יחד," אמרה רונה, מופתעת מעצמה.

באותו לילה, במקום לכלוא מטיילים, גרומל הענק הזמין את אורי, רונה ודינה להיכנס לבית האבן שלו. בפנים היה חמים, עם אח דולקת וסירים גדולים של מרק. הם אכלו יחד, סיפרו סיפורים, וצחקו – אבל צחוק טוב, לא צחוק מרושע.

למחרת, כשהשמש עלתה, אורי ורונה חזרו לכפר עם דינה. האנשים הופתעו לראות אותם בריאים ושלמים. "מה קרה שם?" שאלו כולם. "גרומל לא כזה נורא," אמר אורי. "אם נותנים לו הזדמנות," הוסיפה דינה. "רק אל תצעקו עליו ואל תזרקו עליו אבנים," אמרה רונה. "הוא מנסה להשתנות."

לאט לאט, היער הקסום הפך למקום פחות מפחיד. גרומל למד להיות פחות אכזרי, רונה למדה להיות פחות רעה, ואורי ודינה המשיכו להיות סקרנים – אבל עכשיו הם ידעו שסקרנות אמיתית לא רק שואלת שאלות, היא גם מקשיבה לתשובות.

וככה, ביער הקסום, גילו כולם שלפעמים, מאחורי אכזריות ורוע, מסתתר לב שמפחד – ושאפשר ללמד אותו להיות טוב, אם רק נותנים לו הזדמנות.