HE67–9תצוגה מקדימה של הסיפור
עמי ותמי
שירי ונועם יצאו עם הכיתה לפיקניק ביער בן שמן. הם שיחקו ליד שולחן העץ, ואז ראו נוצה ירוקה ומבריקה על השביל.
״בואי נגלה לאן היא מובילה,״ אמר נועם. הם הלכו כמה צעדים, ועוד כמה, ופתאום לא שמעו את הילדים ולא ראו את המחצלת.
השמש ירדה, והיער נעשה כחול ושקט. שירי נשמה עמוק ואמרה, ״לא רצים. נשארים יחד ומחפשים אור.״
בין העצים נדלק חלון קטן. כשהתקרבו, ראו בית מוזר: קירות מביסקוויטים, גג משוקולד, וגדר מסוכריות צבעוניות. נועם לקח פירור מהגדר, ושירי טעמה טיפה של שוקולד. פתאום נשמע קול מתוך הבית: ״מי מנשנש לי את המרפסת?״ הדלת נפתחה, וסבתא לונה יצאה עם חיוך. ״אני קוסמת ממתקים, לא מפחידה בכלל. אבל קודם מבקשים רשות, ילדים.״ שירי הסמיקה ואמרה סליחה. נועם הוציא את הפנס, וסבתא לונה נתנה להם מפה מצוירת מסוכר דק. הם הלכו בעקבות שביל של כוכבי מרשמלו, עד ששמעו צחוק מוכר מהפיקניק. מאז שירי ונועם זוכרים: הרפתקה טובה מתחילה בסקרנות, אבל ממשיכה בזהירות.
