עלמה והממלכה המקוללת

עלמה והממלכה המקוללת

עלמה לא הצליחה להירדם. השעה הייתה כבר מאוחרת, הירח הסתכל דרך החלון, וכל הבית היה שקט. אבל הלב של עלמה היה סוער. היא הייתה ילדה אכזרית, לפחות ככה כולם אמרו. היא אהבה להציק, לקחת צעצועים מאחרים, ולצחוק כשמישהו בוכה.

היא שכבה במיטה, זרקה את הכרית על הרצפה ולחשה בכעס: "משעמם לי! הלוואי שיקרה משהו מעניין!"

באותו רגע, אור סגול-כסוף מילא את החדר. מתוך האור יצאה מכשפה קטנה, עם כובע עקום ועיניים גדולות ומפוחדות.

"אההה! אל תכעסי!" צעקה המכשפה מיד, מסתתרת מאחורי המטאטא שלה. "מי את?" שאלה עלמה, מסוקרנת. "אני לילי..." אמרה המכשפה בקול רועד, "מכשפה טובה... כלומר, אני מנסה להיות טובה... אבל אני די פחדנית."

עלמה חייכה חיוך מרושע. "פחדנית, אה? ומה את רוצה ממני?"

לילי בלעה רוק. "הממ... אני... אני צריכה את העזרה שלך. הממלכה שלי, הממלכה המקוללת, נמצאת בסכנה. חברים שלך נלכדו שם בקסם רע. רק את יכולה להציל אותם."

"אני?" צחקה עלמה. "אני בכלל לא טובה. למה שאעזור למישהו?"

לילי רעדה. "כי... כי אם לא תעזרי, הם יישארו שם לנצח. וגם את... את כבר לא תהיי רק אכזרית, את תהפכי באמת לרעה. הלב שלך יהפוך לאבן."

עלמה נגעה בחזה שלה וחשה דקירה קטנה. "הלב שלי... אבן?" היא לחשה.

לפני שהספיקה לחשוב, לילי נופפה במטה הקטן שלה. "פִּיזְמִיזוּם, טִילְטוּלַה, אל הממלכה המקוללת – נצא עכשיו יחדיו!"

האור הסגול הסתחרר סביב שתיהן. החדר נעלם, והן עמדו פתאום בתוך יער אפל, עם עצים שחורים ועלים זוהרים בירוק.

"ברוכה הבאה לממלכה המקוללת..." אמרה לילי בפחד.

עלמה הסתכלה סביב. "החברים שלי באמת כאן?"

לילי הנהנה. "הם נלכדו בקסם של מלך הצללים. כדי להציל אותם ואת הממלכה, את חייבת לאסוף שלושה דברים קסומים: 1. דמעת כוכב. 2. עלה זהב מעץ הפחדים. 3. אבן צחוק, שמזכירה לכולם איך זה לשמוח."

"וזה הכול?" שאלה עלמה. "זה... זה מאוד מסוכן..." מלמלה לילי. "אבל אני אהיה איתך. כלומר... מאחורייך. מרחוק."

עלמה גלגלה עיניים. "פחדנית כבר אמרנו."

הן התחילו ללכת. היער לחש להן סודות, הרוח שרקה מנגינה עצובה. פתאום, בשמיים הופיע כוכב בודד, זוהר יותר מכולם. מהעין הקטנה שלו ירדה דמעה, כמו טיפה של אור.

"זו דמעת הכוכב!" צעקה לילי ונבהלה מהקול של עצמה.

הדמעה נפלה לתוך אגם שחור. "אני לא נכנסת לזה," אמרה לילי מיד. "זה עמוק! וזה רטוב!"

עלמה נאנחה, הורידה נעליים, קפצה למים הקרים ושחתה אל האור הקטן שנצנץ במעמקים. הלב שלה דפק חזק, אבל היא לא ויתרה. היא הוציאה את דמעת הכוכב, שהפכה לקרן אור קטנה בכף ידה.

כשהיא יצאה, רועדת מקור, לילי נתנה לה מגבת קסומה שהתייבשה לבד. "אממ... כל הכבוד לך..." אמרה לילי בשקט.

"קדימה," אמרה עלמה, "מה עכשיו?"

הן הגיעו אל עץ ענק, גזעו מעוקם וענפיו רועדים מפחד. זה היה עץ הפחדים. על אחד הענפים צמח עלה זהב מבריק.

"אני לא מטפסת על זה," לחששה לילי. "אולי הוא יפול! אולי אני אפול! אולי כולנו ניפול!"

עלמה הסתכלה על העץ, נשמה עמוק, וטיפסה. ככל שעלתה, היא שמעה קולות לוחשים: "את רעה... את אכזרית... אף אחד לא אוהב אותך..."

רגע אחד היא כמעט ירדה, אבל אז נזכרה בחברים שלה. "אני אולי לא הכי טובה," היא אמרה לעצמה, "אבל אני יכולה לנסות."

היא שלחה יד, קטפה את עלה הזהב, והקולות נחלשו. העץ הפסיק לרעוד.

"יש!" קראה לילי, "שניים כבר יש לנו!"

הן המשיכו ללכת עד שהגיעו לכיכר אפורה. כל האנשים שם – חברים של עלמה, ומכשפים קטנים, וחיות מדברות – עמדו קפואים בלי חיוך. במרכז הכיכר הייתה אבן אפורה, מכוערת.

"זו אבן הצחוק," אמרה לילי, "אבל היא התייבשה מצחוק. את צריכה לגרום לה לצחוק שוב."

"אני?" שאלה עלמה. "אני רק יודעת להציק."

"נמאס לי לפחד," אמרה פתאום לילי, "אני אעזור לך!"

לילי עשתה פרצוף מצחיק, נפלה על המטאטא שלה, הסתבכה בכובע, ועלמה פרצה בצחוק אמיתי, כזה שלא צחקה הרבה זמן.

הצחוק שלה הדהד בכיכר, נגע באבן האפורה, ופתאום האבן התחילה לרעוד... ואז – "הההה!" – האבן פרצה בצחוק גדול, והתפוצצה לאלפי ניצוצות צבעוניים.

הכישוף נשבר. החברים של עלמה זזו, חייכו, צחקו. השמיים בממלכה המקוללת הפכו מכחולים-שחורים לכחול בהיר.

מלך הצללים נמס כמו עשן.

לילי הסתכלה בעלמה. "את יודעת... אולי את לא כל כך רעה."

עלמה הסתכלה על ידיה, על החברים שלה שחיבקו אותה, ועל הלב שלה שהרגיש פתאום חם. "אולי אני יכולה להיות פחות אכזרית," אמרה. "אולי אני יכולה להיות... טובה."

לילי חייכה חיוך ביישן. "ואני אולי יכולה להיות קצת פחות פחדנית."

הן חזרו לחדר של עלמה באור סגול. עלמה נכנסה למיטה, עייפה אבל רגועה.

"לילי?" היא לחשה. "כן?"

"תבואי שוב?"

"אולי..." חייכה לילי, "אם לא תפחדי להיות טובה."

עלמה עצמה עיניים, והפעם נרדמה בחיוך. בממלכה המקוללת, שכבר לא הייתה כל כך מקוללת, כוכב קטן הוריד דמעת אושר – אבל הפעם, זו הייתה דמעה של שמחה.