סיפור הדרקונים

סיפור הדרקונים

בממלכה רחוקה, ששמה "ממלכת הצידים", כולם היו ציידים אמיצים. הם לא חיפשו אריות, לא דובים ולא זאבים – הם צדו רק דרקונים. בכל בוקר היו יוצאים עם קשתות, חצים ורשתות זהובות, ומחפשים בשמיים עשן ואש.

אבל היה שם דרקון אחד, ושמו היה "דרקון". הוא לא היה כמו הדרקונים שבאגדות. הוא היה פחדן נורא. במקום לירוק אש, הוא היה מתעטש ניצוצות קטנים מרוב פחד. במקום לשאוג, הוא היה לוחש "סליחה..." ובורח להתחבא מאחורי ענן.

דרקון גר במערה קטנה מעל הממלכה. כל לילה היה שומע את הציידים מתכננים: "נמצא את הדרקון הגדול וננצח אותו!" אבל הם בכלל לא ידעו שהוא קטן, רועד, ומפחד אפילו מצל שלו.

לילה אחד, כשכולם ישנו, דרקון הביט למטה על הממלכה. הוא ראה ילדים משחקים בחלומותיהם, מדמיינים דרקון ענק ואמיץ שמגן עליהם. "הלוואי שהייתי כזה," לחש לעצמו. "אבל אני רק דרקון פחדן."

בבוקר למחרת, סערה גדולה הגיעה. רוחות חזקות נשבו, ברקים רקדו בשמיים, וגשר העץ שהוביל אל הממלכה כמעט נשבר. נהר הסערה התחיל לעלות, והבת הקטנה של ראש הציידים נלכדה בצד השני של הגשר, בוכה מפחד.

הציידים ניסו לעזור, אבל המים היו חזקים מדי. "מי יציל אותה?" קרא ראש הציידים בייאוש.

דרקון ראה הכול מלמעלה. הלב שלו דפק מהר. הוא פחד מהברקים, מהרוח, ומהציידים בעצמם. אבל הילדה הקטנה בכתה כל כך חזק, שהוא שכח לרגע לפחד מעצמו.

הוא פרש את כנפיו ורעד באוויר, ירד בזהירות אל הנהר, שלח את זנבו הארוך כמו גשר קטן, והילדה טיפסה עליו ונצמדה לצווארו.

כשהוא חזר אל גדת הממלכה, כל הציידים עמדו בשקט. הם ציפו לדרקון ענקי ומאיים – אבל ראו דרקון קטן, רועד, עם עיניים טובות.

ראש הציידים כרע ברך ואמר: "חשבנו שדרקונים מסוכנים. אבל אתה הצלת את בתי. אולי טעינו."

מאותו יום, בממלכת הצידים הפסיקו לצוד דרקונים. הם למדו שגם מי שפוחד מאוד, יכול להיות אמיץ כשצריך.

ודרקון? הוא עדיין פחד לפעמים, אבל עכשיו ידע: אומץ זה לא להיות בלי פחד – זה לעשות טוב, גם כשפוחדים.