HE146–8תצוגה מקדימה של הסיפור
סוף להצקות
בהפסקה בבית הספר נועה ישבה ליד הקיר וציירה חתול עם כנפיים. איתי עבר לידה, הציץ בציור ואמר בקול: "איזה חתול מצחיק, הוא נראה כמו חילזון!"
נועה הרגישה שהלחיים שלה מתחממות. היא רצתה לצעוק עליו, אבל נזכרה בכלל של הכיתה: קודם אומרים ברור, אחר כך מבקשים עזרה. היא הסתכלה על איתי ואמרה: "די. זה לא נעים לי. אני מבקשת שתפסיק."
איתי גיחך עוד קצת, ונועה קמה והלכה אל המורה יעל שישבה ליד שולחן הפינג־פונג. המורה יעל הזמינה את שניהם לפינה שקטה בחצר. היא שאלה את איתי: "איך היית מרגיש אם מישהו היה צוחק על משהו שהכנת?" איתי הביט בנעליים שלו ולא ענה מיד.
נועה סיפרה בשקט שהיא אוהבת לצייר, ושמילים כאלה עושות לה כאב בבטן. איתי לחש: "רציתי לשחק איתך, ולא ידעתי איך לבקש. סליחה." המורה יעל חייכה ואמרה: "לבקש זה תמיד יותר חזק מלהציק." איתי עזר לנועה להדביק את הציור על הלוח בכיתה, והוסיף פתק קטן: "חתול-על הכי מיוחד." בהפסקה הבאה איתי שאל: "נועה, אפשר להצטרף למשחק?" נועה חייכה ואמרה: "כן, אם מדברים יפה." מאז, בכיתה שלהם כולם זכרו שלמילה טובה יש כוח גדול.
