מני

מני

בחצר הבניין ברעננה עמד עמיחי עם כף גינה קטנה. הוא רצה לשתול נענע בעציץ הגדול ליד עץ הלימון. האדמה הייתה קשה, אבל עמיחי לא ויתר. פתאום הכף נגעה במשהו קטן וקשה שעשה צליל: טיק!

עמיחי הוציא אבן מבריקה. אחר כך מצא עוד אחת ועוד אחת, כולן נוצצות בשמש כמו כוכבים קטנים. "מצאתי יהלומים!" קרא עמיחי בהתרגשות. התלתלים שלו קפצו כשהוא רץ לקרוא לדנה, הגיאולוגית שגרה בקומה השנייה.

דנה ירדה עם זכוכית מגדלת ובדקה את האבנים בזהירות. "אלה באמת אבנים מיוחדות," אמרה, "אבל צריך לבדוק אם הן יהלומים או גבישי קוורץ. מדע מתחיל בשאלה טובה." עמיחי חייך. הוא אהב את המילה מדע כמעט כמו שאהב את הנצנוץ.

ביחד הם שטפו את האבנים בקערה כחולה. אחת מהן הבריקה חזק במיוחד, ובתוכה היה אור קטן כמו טיפה של שמש. דנה אמרה שאולי זו אבן יקרה שנפלה מתכשיט ישן. עמיחי החליט לא לשמור הכול לעצמו, אלא להכין תערוכה קטנה בלובי. הוא כתב שלט: "האוצר של החצר שלנו". כל השכנים באו לראות, ועמיחי סיפר איך חפר, מצא, שאל ובדק. בערב הוא שתל את הנענע סוף סוף. ליד העציץ הניח אבן אחת נוצצת, כדי לזכור שאוצר אמיתי מתחיל בסקרנות.