מישליז בממלכה הקסומה

מישליז בממלכה הקסומה

בממלכה רחוקה־רחוקה, מאחורי שבעה הרים ושבעה עננים ורודים מסוכר, הייתה ממלכה קסומה בשם **"ממלכת מישליז והפיימוסיות"**. בממלכה הזאת גרו פיות, חד־קרניים, יצורי אור נוצצים, וגם… כמה מכשפות שלא תמיד התנהגו יפה.

יום אחד, ילדה סקרנית בשם **מישליז** ישבה בחדרה, הסתכלה דרך החלון ואמרה בלב: "הלוואי והייתה לי הרפתקה אמיתית. לא רק ספרים, לא רק חלומות – ממש באמת!"

באותו רגע, משהו מוזר קרה. מהספר שעל המדף יצאה רוח צבעונית, הסתובבה לה באוויר, וציירה בדמיונה של מישליז דלת זוהרת. הדלת הייתה עשויה מאור ורוד־סגול, ועליה היה כתוב באותיות מנצנצות:

**"ברוכה הבאה לממלכת מישליז והפיימוסיות!"**

מישליז מצמצה בעיניים, נגעה בדלת – ובום! בתוך שנייה אחת היא כבר לא הייתה בחדרה, אלא עמדה באמצע יער נוצץ, עם עצים שענפיהם היו מסוכריות גומי ועלים בצורת לבבות ירוקים.

"וואו…" לחשה מישליז, "זה אמיתי?"

"זה אמיתי לגמרי," נשמעה לפתע לחישה דקה, קצת מעצבנת, מאחורי גזע עץ.

מישליז הסתובבה וראתה פיה קטנה, בגודל של כף יד, עם שיער כחול כהה, עיניים חדות ונצנצים שחורים על הכנפיים. הפיה נראתה מתוקה – אבל הייתה לה הבעה קצת… רעה.

"מי את?" שאלה מישליז.

"אני **פיי**," אמרה הפיה, וקימטה את אפה. "הפיה הכי חזקה בממלכה. וגם… אולי קצת רעה. אבל רק קצת. תלוי למי."

"את רעה?" שאלה מישליז בדאגה.

פיי חייכה חיוך קטן וממזרי. "אני עושה מה שטוב לי. אם זה טוב גם לאחרים – יופי. אם לא… בעיה שלהם."

לפני שמישליז הספיקה לענות, האדמה רעדה קלות, ונשמעה יללה גבוהה, מפוחדת:

"אההה! לא! לא לשם! שם יש צל! אני מפחד מהצל!"

בין השיחים יצא **חד־קרנית** – חד־קרן לבן עם רעמה צבעונית, עיניים גדולות וטובות, וקרן זהובה על המצח. הוא היה יפהפה – אבל רעד בכל הגוף.

"מה קרה?" שאלה מישליז.

"יש… יש שם צל גדול!" הצביע חד־קרנית ברגלו הקדמית. "אני מפחד מחושך, מפחד מצללים, מפחד מרעמים, מפחד מ… מ… מכול!"

פיי גלגלה עיניים. "זה **חד־קרנית**. חד־קרן פחדן. הוא מפחד אפילו מהצל של עצמו."

"לא נכון!" מחה חד־קרנית, "אני רק… זהיר מאוד."

מישליז חייכה אליו בעדינות. "זה בסדר לפחד. גם אני לפעמים מפחדת. אבל לפעמים צריך לנסות להיות אמיצים, אפילו קצת."

לפני שחד־קרנית הספיק לענות, נשמע צחוק חזק, קר ומפחיד שהתגלגל בין העצים:

"חה! אמיצים? בממלכה שלי? איזה רעיון מצחיק!"

מן הערפל יצאה דמות גבוהה, לבושה בגלימה שחורה־סגולה, עם כובע מחודד ועיניים ירוקות זוהרות. בידה החזיקה מטאטא, ועל כתפה ישב חתול שחור עם עין אחת.

"אני **מכשפונת**," הכריזה בגאווה. "המכשפה הכי אכזרית בממלכת מישליז והפיימוסיות. וכל מי שבא לכאן – שייך לי!"

מישליז בלעה רוק. חד־קרנית התחבא מאחורי עץ ורעד. אפילו פיי נראתה קצת מתוחה, אבל ניסתה להיראות אדישה.

"מה את רוצה?" שאלה מישליז בקול רועד מעט.

מכשפונת חייכה חיוך מרושע. "אני רוצה את הכוח שלך. את לא מבינה, ילדה? את לא סתם ילדה. הממלכה הזאת נוצרה מהדמיון שלך. אם אקח את כוח הדמיון שלך – הממלכה תהיה שלי לנצח! ואני אהפוך את כל היצורים הטובים לעבדים שלי!"

פיי התקרבה אל מכשפונת והניפה את שרביטה הקטנטן. "את לא תקחי כלום בלי לעבור דרכי קודם!"

מכשפונת צחקה. "פיה רעה קטנה חושבת שהיא יכולה לעצור אותי? תני לי להראות לך מה זה קסם אמיתי!"

היא נופפה במקל שלה וצעקה: "ערפל, חושך, חבלים של צל – קשרו אותם מהר ואל תתבלבלו!"

פתאום יצאו מן האדמה חבלים שחורים עשויים צללים. הם הסתובבו סביב הרגליים של מישליז, פיי וחד־קרנית, וקשרו אותם חזק.

"אני לא יכולה לעוף!" קראה פיי.

"אני לא יכול לזוז!" ילל חד־קרנית.

מישליז ניסתה למשוך את הרגליים, אבל החבלים היו חזקים מאוד. מכשפונת התקרבה אליה, והחזיקה קופסה סגולה קטנה.

"בקופסה הזאת," אמרה המכשפה, "אני הולכת לכלוא את הדמיון שלך. ברגע שאסגור אותה – נגמר המשחק."

מישליז הרגישה דגדוג מוזר בלב, כאילו המחשבות שלה נמשכות החוצה. היא פחדה מאוד. אבל אז נזכרה במשהו: "כשאני מדמיינת – דברים קורים פה באמת."

היא עצמה עיניים חזק־חזק, ונשמה עמוק.

"על מה את חושבת?" לחשה פיי.

"על… על אומץ," אמרה מישליז. "על אור. על זה שאני לא מוותרת."

בתוך הלב שלה נדלק כאילו נר קטן. אחר כך עוד אחד. ועוד אחד. עד שכל הגוף שלה הרגיש חמים ומואר.

פתאום, מהחזה של מישליז פרץ אור זהוב, חזק, חמים. האור עטף אותה, ואז התפשט גם אל פיי ואל חד־קרנית. החבלים השחורים התחילו לעשן – ואז נמסו ונעלמו.

"מה זה?!" צרחה מכשפונת, ממצמצת מול האור.

פיי הביטה במישליז בפליאה. "את… את יותר חזקה ממני!"

חד־קרנית הרגיש את החום של האור ואמר בקול רועד פחות: "אני… אני מרגיש קצת פחות מפחד… אולי אני יכול…"

הוא עשה צעד אחד קדימה. אחר כך עוד צעד. הקרן הזהובה שלו התחילה לנצנץ באור לבן. "אולי אני יכול להיות אמיץ… לפחות לרגע."

מישליז פתחה את העיניים. "אני לא אתן לך לקחת את הממלכה שלי!" אמרה למכשפונת. "אני זו שחלמה אותה, ואני מחליטה שהיא תהיה מקום טוב."

מכשפונת ניסתה להטיל כישוף: "חושך, בוא אליי!" אבל האור של מישליז היה חזק יותר. פיי הצטרפה, הניפה את שרביטה וצעקה:

"אני אמנם פיה רעה, אבל אף אחד לא שולט עליי! אור נוצץ, עזור לי קצת!"

הכנפיים של פיי נצנצו באור כסוף, והצטרפו לאור הזהוב של מישליז. חד־קרנית, עדיין רועד אבל עומד זקוף, הוריד את הראש והפנה את הקרן שלו קדימה. מהקרן פרץ קרן אור לבנה.

שלושת האורות – זהוב, כסוף ולבן – התחברו יחד ויצרו גל אור ענקי ששטף את היער.

מכשפונת צרחה, המטאטא שלה התפרק לחתיכות, הכובע שלה עף, והקופסה הסגולה נפלה מידיה ונסדקה. מתוך הסדקים פרחו ניצוצות צבעוניים – כל הדמיונות הטובים שמכשפונת ניסתה לגנוב אי פעם.

"לאאאאא!" צעקה המכשפה, והחושך סביבה התכווץ. "הפעם ניצחתם, אבל אני עוד אחזור!" היא הסתובבה, נהפכה לענן שחור דק, ונעלמה בין העצים.

היער חזר להיות בהיר. הציפורים שרו, העלים הלבביים רשרשו, והסוכריות על העצים נצנצו באור.

פיי הסתכלה על מישליז ואמרה: "אני… אני לא אוהבת להודות בזה, אבל… היית אמיצה. מאוד."

חד־קרנית אמר בלחש: "וגם אני… הצלחתי לא לברוח. אולי אני לא כזה פחדן כמו שחשבתי."

מישליז חייכה. "כולנו פחדנו," אמרה. "אבל היינו ביחד, וזה עזר."

"מה עכשיו?" שאלה פיי. "תחזרי לעולם שלך ותשאירי אותנו פה להתמודד לבד?"

מישליז חשבה רגע. "אני צריכה לחזור," אמרה. "יש לי משפחה, ויש לי בית. אבל… הממלכה הזאת תמיד תהיה בלב שלי. וכל פעם שאעצום עיניים ואדמיין – אוכל לבקר אתכם."

פיי התקרבה אליה ונגעה במצחה בקצה השרביט שלה. "אני נותנת לך מתנה קטנה," אמרה. "כשאת מרגישה פחד או עצב – תזכרי באור שהצלת איתו את הממלכה. האור הזה תמיד שלך."

חד־קרנית הושיט לה פרח זוהר בצבעי הקשת. "זה פרח־אומץ," אמר. "הוא מזכיר שגם מי שמפחד – יכול לבחור להיות אמיץ."

האוויר סביב מישליז התחיל לנצנץ שוב. הדלת הזוהרת הופיעה מולה.

"להתראות, ממלכת מישליז והפיימוסיות," לחשה. "להתראות, פיי. להתראות, חד־קרנית."

היא עברה דרך הדלת – ובשנייה אחת חזרה לחדרה. הכל היה בדיוק כמו קודם. רק שעל השולחן שלה, ליד המחברת, נח פרח זוהר קטן בצבעי הקשת.

מישליז חייכה לעצמה ולחשה: "אני אמיצה יותר ממה שחשבתי."

ומאז, בכל פעם שקצת פחדה – היא עצמה עיניים, נזכרה באור הזהוב, בפיה המיוחדת, בחד־קרן הפחדן־האמיץ, ובממלכת מישליז והפיימוסיות, שחיכתה לה אי שם, בתוך הלב והדמיון.