מבט של כלב

מבט של כלב

ייי

יהודה פרידמן

פרק 1 - משפחה חדשה

"הו, סוף סוף משפחה לקחה אותי. כבר שנים אני חושב שאף אחד לא ירצה אותי כי מי ירצה לקחת יצור עם שלוש רגליים. העמיסו אותי לרכב ליד ילדה קטנה שנראתה חמודה. אך מיד כשהועמסתי הילדה תפסה לי את השפה והתחילה להזיז אותה. נראה לי שזה הצחיק אותה אבל לא אותי. התחלנו בנסיעה, הילדה הייתה רגועה לעוד לרגע אחד. ואז... ראיתי אותו! איך זה הגיוני? אין מצב! חשבתי בליבי. ראיתי את הרכב שבו עברתי את התאונה ובתוכו הנהג, הבעלים הקודם והנחמד שלי, מ'זה התגעגעתי. לרגע רציתי לקפוץ אליו מהרכב שבו נסעתי אבל התחרטתי כשראיתי כמה מכוניות יש בדרך, ובכלל גם הוא התחיל להתרחק. המשך הנסיעה הרגיש לי כמו נצח למרות שהשעון הראה שחלפה לה רק כחצי שעה. הגעתי לבית של הבעלים החדש שלי.

פרק 2 - בית החדש

הבית היה יחסית די רגיל. כשנכנסתי ראיתי ספה גדולה וכורסא בינונית לידה, סלון גדול. כשנכנסתי למטבח ראית שזה מטבח ענק בשביל כלב. דידתי לי על שלושת רגליי בכל הבית, בזמן שראיתי את בעל הבית השמנמן שם את קערת האוכל והמים ליד חדר קטן. עקבתי אחריו כשנכנס לחדר הקטן. כשנכנסתי אחריו הבנתי למי הוא מיועד - הפתעה, לי! היו בו כרית כלבים, כדור קטן, צעצוע משיכה בחבל ועוד כדור. פסעתי לאט אל הכדור השני, נגסתי בו ונבהלתי ממש. מהכדור יצא רעש, הרעש היה נשמע כמו תרועה רמה של פיל. אבל אחרי כמה שניות כשעיכלתי את הרעש, הבנתי שהרעש היה דווקא די כיפי לשמיעה ולחצתי עליו עוד פעם.

פרק 3 - חיים חדשים

אחרי כמה לחיצות כיפיות יצאתי מהחדר וראיתי שלושה ילדים חמודים ובניהם הילדה הקטנה והחמודה מהרכב. הילדים לא הבחינו בי עד שאבא שלהם אמר להם משהו שהיה בלתי מובן לי. הם מייד הסתובבו ורצו אלי. הילדים היו כל כך חמודים. הם ליטפו אותי בבטן, המקום שאני הכי אוהב. עד שאבא שלהם אמר עוד משהו והילדים חזרו אל אבא שלהם, אני לעומת זאת נבחתי להם לבוא, אבל הם לא הבינו:(. מייד אחרי שנבחתי אליהם אבא שלהם אמר משהו מוזר אבל חזק. הבנתי שכנראה לא הייתי אמור לנבוח, ושאולי הם בכלל לא הבינו את מה שניסיתי לומר להם, עמה עצוב, חזרתי לכרית והלכתי לישון. יום ארוך ארוך עבר עלי. אחרי כמה ימים טובים של יציאה לטיולים ארוכים הבנתי את שמי - שמי היה פרד. בניגוד לזאת, כבר אחרי יומיים הבנתי את שמות הילדים ואת השמות של האבא והאמא. לאבא קוראים חיים, לאמא קוראים נעמה ולילדים קוראים יובל יונתן וטל.

יום אחד לא הוציאו אותי לטיול. לכן החלטתי שאקח את העניינים לרגליים ואצא בעצמי. חיכיתי שיונתן יכנס הביתה עם חברו. בדיוק כשיונתן נכנס מהדלת השתחלתי בינו לבין חברו ויצאתי החוצה. התחלתי לרוץ לפני שיתפסו אותי ויחזירו אותי הביתה. לאחר מספר דקות של ריצה מאומצת (לא לשכוח שיש לי רק שלוש רגליים), ראיתי שאני כבר רחוק מהאזור של הבית, והגעתי למקום לא מוכר, בו לא הייתי מעולם. עברתי לקצב של הליכה ורחרחתי מסביב. הרחתי ריח מאוד מושך שממש גרר אותי. הלכתי בעקבות הריח עד שהגעתי למקום ענק עם המון ריחות שונים ומשונים. הלכתי לכיוון אחת הערימות וראיתי צמיגי רכב, רגלי שולחן שבורות ובעיקר זבל של אנשים. עשיתי את צרכיי והלכתי לערימה השנייה ופתאום ראיתי כלבה עם זנב שמתנופף ברוח, היא שעמדה ליד אחת מערמות הזבל.

פרק 4 - הבריחה

בזמן שאני מביט בה, הבחנתי בטרקטור גדול מאוד שנוסע במהירות לכיוונה. אבל היא כנראה הייתה מרוכזת מאוד במשהו שראתה או הריחה והיא עדיין לא ראתה אותו. מיד פרצתי בריצה מהירה לכיוונה, ובזכות אימוני הריצה בבית של בעליי הספקתי להגיע אליה. תפסתי אותה בזריזות ובעדינות וגררתי אותה למאחורי ערימה נוספת של זבל. לפי מבטה ניכר היה שהיא מאוד הופתעה ממה שעשיתי. היא שאלה אותי: "למה עשית את זה?" השבתי לה: "הסתכלי אחורנית". כשהיא הפנתה את ראשה וראתה את הטרקטור הענק, היא נבהלה מאוד. והודתה לי בקשקוש זנב ונביחת שמחה.

הסתובבנו מספר דקות ביחד. לפתע הרגשתי עד כמה שאני רעב. שאלתי אותה: "האם יש לך אוכל?" היא השיבה ואמרה לי: "מצטערת, אין לי". התחלתי לחפש לנו אוכל בסביבתינו. אבל למרות כל הזבל מסביב, בכל הסביבה לא מצאתי כלום לאכול. לכן, הצעתי לה ללכת איתי למצוא אוכל והיא נענתה בחיוב. אחרי כמה דקות של שקט היא אמרה: "אני רואה יער וביערות, בוודאי, יש סנאים למאכל". התחלנו לצעוד בזהירות לכיוון היער. כשנכנסנו ליער כבר התחיל להחשיך, מכיוון שהייתי ממש רעב, המשכתי לצעוד לאט ובזהירות אחריה. ורק אז נזכרתי שאני בכלל לא יודע מה שמה. שאלתי מה השם שלה והיא ענתה לי במילה אחת "לאסי". גם היא שאלה אותי לשמי ועניתי לה ששמי הוא פרד... הרגשתי שאני ממש, אבל ממש גווע ברעב. התאמצתי מאוד להריח את כל מה שיש מסביבנו. לפתע הרחתי סנאי. לחשתי ללאסי לעקוב אחריו עד שראיתי אותו - סנאי גדול ועסיסי.

פרק 5 - חברה חדשה

חיכיתי לזמן המתאים וזינקתי עליו. תפסתי אותו בציפורני והרגתי אותו. אמרתי ללאסי לבוא ויחד אכלנו את הסנאי. כשרציתי לחזור לבית, החל טפטוף שלאחר מספר דקות הפך לגשם זלעפות. לאסי ואני תפסנו מכסה תחת עץ גדול ונמנמנו לנו.

בבוקר קלטתי שכבר אור, הערתי את לאסי ויצאנו לדרך. תוך כדי הליכה דיברנו לנו עד שמצאנו חבורת עכברושים שהצלחנו לצוד לארוחת הבוקר. התחלנו ללכת לכיוון המזבלה עד שראינו לוכדי כלבים שניסו ללכוד אותנו. ואכן, הם הצליחו! אבל לא לפני שלאחד מהם שברנו את היד. הם כלאו אותנו בעליית גג של בית. לאחר כמה ימים קשים של מנת אוכל אחת ביום. הם הוציאו אותנו למקום בלתי מוכר שכלל לא זיהיתי (טוב ברור, אני בכלל לא מכיר את האיזור). החלטתי לברוח ועדכנתי את לאסי בפרטי תוכנית הבריחה. הסכמנו שכאשר האיש עם היד השבורה ישמור עלינו נתקוף אותו ביחד, ביד הבריאה. נלעס את הרצועות עד שיקרעו ונברח בחזרה ליער. היינו צריכים לחכות שעתיים עד שזה קרה. ברגע שהגיע האיש עם היד השבורה, תקפנו אותו ביד השנייה, לעסנו במהירות את הרצועות. וברחנו. האיש צעק לחבריו אבל הם לא הבינו מה הוא אומר, כנראה בגלל אנקות כאב באמצע המילים, ולכן הם נשארו במטבח.

לאחר כמה שעות של הליכה קשה (ולי יותר) וריצה מאומצת, חזרנו ליער. עצרנו למנוחת צהריים. ולאסי הודיעה חגיגית שהיא רעבה שוב. היא אמרה שהפעם היא תעזור ללכוד את החיה שנתפוס. התחלתי שוב לרחרח מסביב והרחתי צבוע. היא אמרה שננסה לתפוס אותו. התחלתי לעקוב אחרי הריח שלו, לבסוף ראיתי אותו מאחורי שיח. היה צריך לתכנן מתי לתפוס אותו. ידעתי שאם הוא לא יהיה מופתע (וזה קשה להפתיע צבוע) זה יהיה הסוף של שנינו. תכננו פעולת הסחה שבה אני קופץ אליו ראשון אבל לא תוקף אותו (אני עם שלוש רגליים, זה יפתיע גם אותו) אגרום לו לרוץ ולרדוף אחרי. ולאסי תקפוץ עליו מאחוריו ותהרוג אותו. סיכמנו שאם היא לא תצליח אני אצטרף. ביצענו את התוכנית, הצלחנו ללכוד אותו ולאחר מאבק קצר הצלחנו להכניע אותו. לאחר ששבענו התחלנו ללכת לכיוון הבית שלי והלכנו במשך ימים ארוכים.

פרק 7 - הדרך חזרה הביתה

אחרי שהלכנו קילומטרים רבים, ראינו מרחוק את המזבלה שבה פגשתי לראשונה את לאסי. רצנו אליה בשמחה והשתובבות. כשהגענו למזבלה, עקבתי אחרי הריח שהשארתי כשהגעתי לפה בפעם ראשונה, ואוו, זה היה מזמןןןןןןןן. ידעתי שרק כך אוכל למצוא את הדרך חזרה הביתה. בזמן שהלכנו התחיל להחשיך אבל בכל זאת המשכנו אחרי הריח. אחרי שמונה ימים ושבעה לילות הגענו יחד לבית שלי.

שאלתי את לאסי: "האם את רוצה לבוא ולגור איתי?" אבל לאסי השיבה: "תסתכל זה כנראה בעייתי כי נראה שהמשפחה שלך עוברת דירה." לא הסכמתי להאמין לה, לא יכול להיות שהם עוזבים אותי ככה, הרי הם כל כך אוהבים אותי. אבל ראיתי את המכונית שלהם נוסעת ומאחוריה משאית הובלות. התחלתי "לרוץ" אחריהם הכי מהר שיכולתי. אומנם ידעתי שזה חסר סיכוי אבל המשכתי "לרוץ" עד שהם נעלמו מעיני. רק אחרי שעצרתי קלטתי שלאסי רצה אחרי את כל הדרך הזאת ועודדה אותי. לאסי הסבירה לי שאם אני רוצה להיות איתם אני צריך לעקוב אחרי הריח. וזה מה שעשיתי. התחלתי ללכת... הלכתי עם לאסי יומיים בלי לאכול כלום ועם חמש עצירות מים. כשכבר הרגשתי ממש שאני הולך למות, התגלה לפני בית שבתוכו היה את כל הריח של האבא, האמא והילדים. בשארית כוחותינו לאסי ואני התחלנו לרוץ אולם ממש על סף הדלת לא יכולנו יותר והתעלפנו...

פרק 8 - שוב בית חדש

כשפקחתי את עיני הדבר הראשון שראית היה את טל ויונתן מסתכלים עלי. נמלאתי שמחה גדול שהם הצילו אותי מהעילפון ליקקתי אותם במלוא המרץ. הם צעקו לאבא ולאימא שלהם שהתעוררתי. גם חיים ונעמה שמחו מאוד. כשנכנסתי לסלון החדש ראיתי את לאסי. שמחתי מאוד והשמעתי נביחות רמות של שמחה. התחלנו לשחק ולהשתעשע יחדיו, ונראה שלחיים ונעמה לא היה איכפת שהתווספה למשפחה עוד "בת משפחה" - לאסי נמצאת גם.

כעבור כמה שנים לאסי ואני הפכנו בעצמנו להורים. לאסי המליטה כמה גורים חמודים. וחיים, נעמה והילדים החליטו לקרוא להם בשמות: שוקו (כי הפרווה שלו הייתה חומה), שלג (כי הפרווה שלו הייתה לבנה) ומוקה (כי הוא היה לבן עם נקודות חומות). וכולנו חיים שם יחדיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

אחרית דבר

מבט של כלב הוא סיפור המתאר כיצד נראה העולם בעיניו של כלב, כלב שצריך לשרוד למרות כל האתגרים.

מבט של כלב

על המחבר- יהודה פרידמן, בן 10, תלמיד כיתה ה' בבית ספר "אריאל" בישוב טלמון. אוהב לקרוא, לצייר, כדורגל (וספורט בכללי)

פרק 1 משפחה חדשה או, סוף סוף משפחה לקחה אותי. כבר שנים אני חושב שאף אחד לא ירצה אותי כי מי ירצה לקחת יצור עם שלוש רגליים. העמיסו אותי לרכב ליד ילדה קטנה שנראתה חמודה. מיד כשהועמסתי הילדה תפסה לי את השפה והתחילה להזיז אותה. נראה שזה הצחיק אותה אבל לא אותי. התחלנו בנסיעה, היא הייתה רגועה עד לרגע אחד. ראיתי אותו. איך זה הגיוני? אין מצב! חשבתי בליבי. ראיתי את הרכב שבו עברתי את התאונה ובתוכו נהג הבעלים הקודם והנחמד שלי. לרגע רציתי לקפוץ אליו מהרכב שבו נסעתי אבל התחרטתי כשראיתי כמה מכוניות יש בדרך, וגם הוא התחיל להתרחק. המשך הנסיעה הרגיש כנצח למרות שהיה רק כחצי שעה. הגעתי לבית של הבעלים החדש שלי.