לבד בבית

לבד בבית

ביישוב קטן ושקט בקצה הארץ, גרו ארבעה ילדים באותו רחוב: איה, רוני, מיקה ונבו.

איה הייתה ילדה אכזרית. היא אהבה לצחוק על אחרים, למשוך בצמות, ולהגיד מילים שמכאיבות בלב. רוני היה ילד רע. הוא אהב לשבור, להרוס, ולעשות דווקא כל מה שאסור. מיקה הייתה ילדה אנוכית. היא חשבה רק על עצמה, שמרה את כל הממתקים לעצמה, ולא אהבה לשתף. ורק נבו היה שונה – ילד סקרן. הוא שאל שאלות בלי סוף, רצה להבין איך הכל עובד, ותמיד חיפש הרפתקאות.

ערב אחד, ההורים של נבו התכוננו לצאת למסיבה של חברים. אמא של נבו אמרה לו: "נבו, אנחנו הולכים לישון מוקדם אצל החברים, נחזור רק בבוקר. אל תצא מהבית, תישאר בפנים, בסדר?" "כן, אמא," אמר נבו, אבל בעיניים שלו כבר ניצנצה סקרנות.

הוא ידע שגם ההורים של איה, רוני ומיקה יוצאים באותו ערב. הרחוב היה שקט, השמיים שחורים ומלאים כוכבים, והרוח נשבה בין העצים.

כשהדלת נסגרה מאחורי ההורים, נבו התיישב על הספה, אבל הלב שלו דגדג בהרפתקה. "מה אם אצא רק רגע לבדוק מה קורה בחוץ?" הוא חשב.

הוא הציץ מהחלון וראה אור דולק בבית של איה. הוא דפק על הדלת בשקט. איה פתחה עם פרצוף חמוץ: "מה אתה רוצה, נבו?" "את לבד?" שאל. "כן. למה?" "בא לך לעשות משהו… מעניין?" איה חייכה חיוך קצת מרושע. "תמיד."

הם הלכו לבית של רוני. הוא כבר עמד בחוץ, בעט באבן. "מה קורה?" שאל רוני. "ההורים שלכם גם יצאו?" "כן," אמרה איה. "בוא נעשה משהו גדול!" "משהו שאסור!" הוסיף רוני בהתלהבות.

הם צלצלו בפעמון של מיקה. מיקה פתחה את הדלת עם שקית חטיפים ביד. "מה אתם רוצים? זה החטיפים שלי, שלא תחשבו לבקש," אמרה מיד. "אנחנו הולכים להרפתקה," אמר נבו. "את באה?" "אם זה לא מסוכן מדי, ואני לא צריכה לחלוק כלום… אז בסדר," אמרה מיקה.

ארבעת הילדים עמדו עכשיו באמצע הרחוב החשוך. הבתים היו סגורים, התריסים מוגפים, והאורות כמעט כולם כבויים. רק פנס רחוב אחד ריצד בקצה השביל.

"לאן נלך?" שאל נבו. "אפשר לפרוץ למחסן של השכנים ולראות מה יש שם," הציעה איה. "או לזרוק אבנים על החלונות של בית הספר," אמר רוני בעיניים נוצצות. "או להיכנס לגן המשחקים ולשמור את כל הנדנדה רק בשבילי," אמרה מיקה.

אבל נבו הביט לכיוון אחר. בקצה הרחוב, מאחורי הגינה הציבורית, עמד בית ישן, חצי נטוש, שכל הילדים פחדו לעבור לידו בלילה. קראו לו "הבית של הזקנה נעמי", למרות שנעמי כבר לא גרה שם שנים.

"מה עם הבית הישן הזה?" שאל נבו. איה צחקה: "אתה מפחד, נכון?" "אני… רק סקרן," אמר נבו. "אף אחד לא היה שם בלילה. אולי נגלה משהו מיוחד."

רוני קפץ: "יאללה! אם זה מפחיד – אני בפנים!" מיקה משכה בכתפיים: "אם יש שם משהו שאפשר לקחת… אולי זה שווה."

הם התגנבו בשקט לאורך הרחוב, הרוח שרקה, וענף שרט את החלון של אחד הבתים ועשה רעש של "חררררק" מפחיד. מיקה הצטמררה. "אולי זה לא רעיון טוב…" "אוי, תפסיקי לפחד," אמרה איה. "אנחנו לא תינוקות."

כשעמדו מול הבית הישן, ראו שהשער חורק, הגינה מלאה עשבים גבוהים, והחלונות מכוסים באבק. "מי נכנס ראשון?" שאל נבו. "אתה הצעת," אמרה איה. "אני אכנס," אמר רוני. "אני לא מפחד מכלום."

רוני דחף את הדלת. היא חרקה חזק: "אאאאאאאאאאאחחחחח". כולם קפצו לאחור.

"נו באמת," אמר רוני, "זה רק דלת." הם נכנסו אחד אחד פנימה.

בפנים היה חושך כמעט מוחלט. רק אור ירח חלש נכנס דרך חלון שבור. הריח היה של אבק ישן. הרצפה חרקה מתחת לרגליים שלהם.

"אני לא אוהבת את זה," לחשה מיקה. "אין פה בכלל משהו בשבילי." "שששש," אמר נבו. "תקשיבו."

פתאום הם שמעו צליל עדין, כמו לחישה: "טיק… טיק… טיק…" "זה שעון," אמר נבו. "שעון ישן."

הם הלכו אחרי הצליל והגיעו לחדר קטן. במרכזו עמד שולחן עץ, ועליו קופסה מוזרה, מרובעת, עם מחוגים וגלגלי שיניים. השעון נראה כמו קופסת תכשיטים, אבל עם מחוגים במקום מכסה.

איה התקרבה. "אולי זה שווה הרבה כסף," אמרה. רוני דפק על השולחן. "אולי אם נפתח אותו יצא משהו מעניין." "אם יש שם תכשיטים, הם שלי!" אמרה מיקה מיד. נבו הביט בשעון בעיניים נוצצות. "אף פעם לא ראיתי שעון כזה…"

על הקופסה היה כתוב בכתב עקום: "שעון הלב – פותח רק למי שמוכן להשתנות."

"מה זה אומר?" שאל נבו. "איזה שטויות," אמרה איה. "תן לי." היא ניסתה לפתוח את הקופסה בכוח, אבל היא לא נפתחה. רוני ניסה למשוך, לדחוף, אפילו להכות בה בעדינות – שום דבר. "זה לא הוגן!" צעקה מיקה. "אם יש שם משהו, אני רוצה אותו!"

באותו רגע, השעון התחיל לתקתק מהר יותר. "טיק-טיק-טיק-טיק!" האור בחדר ריצד. פתאום, מתוך הקופסה יצאה הילה קטנה של אור, כמו ענן נוצץ, ועצרה באוויר מול הילדים.

קול רך נשמע: "שלום, ילדים."

איה קפצה לאחור. "מי זה?!" "אני שומר השעון," אמר הקול. "השעון הזה פותח את הלב של מי שנוגע בו… אם הוא מוכן להשתנות."

"מה זאת אומרת להשתנות?" שאל נבו. "כל אחד מכם יודע," אמר הקול. "את, איה, אכזרית. אתה, רוני, עושה רע. את, מיקה, חושבת רק על עצמך. ורק אתה, נבו, סקרן – אבל לפעמים הסקרנות שלך מסוכנת."

הילדים שתקו. "אם תגעו בשעון," המשיך הקול, "הוא יראה לכם מה יקרה אם תמשיכו ככה, ומה יכול לקרות אם תבחרו להיות אחרים."

"אני לא צריכה שעון שיגיד לי מה לעשות," אמרה איה בזלזול. "אני עושה מה שבא לי," אמר רוני. "ואני לא חולקת כלום עם אף אחד," הוסיפה מיקה.

אבל נבו התקרב בזהירות. "אני… רוצה לדעת," אמר. "אני לא בטוח שאני תמיד עושה נכון."

הוא הניח יד על השעון. לפתע הכל סביבם החשיך, והם ראו כאילו סרט מול העיניים.

הם ראו את עצמם בעוד כמה שנים: איה לבד, בלי חברים, כי כולם פחדו ממנה. רוני בבעיה גדולה, כי אף אחד לא סמך עליו אחרי כל מה שהרס. מיקה יושבת בחדר מלא צעצועים וממתקים – אבל בוכה, כי אין לה עם מי לשחק. ונבו עומד לבד באמצע רחוב זר, אחרי שנכנס לעוד הרפתקה מסוכנת מדי.

איה לחשה: "זה… אנחנו?" "כן," אמר הקול. "זה העתיד אם תמשיכו כמו עכשיו."

"אני לא רוצה להיות כזאת," אמרה איה פתאום. "אני לא רוצה שאנשים יפחדו ממני." "אני לא רוצה להסתבך כל החיים," אמר רוני בקול חלש. "אני לא רוצה להיות לבד עם כל הדברים שלי," הוסיפה מיקה, ועיניה התלחלחו.

התמונה השתנתה. עכשיו ראו עתיד אחר: איה עוזרת לילדה קטנה לקום אחרי שנפלה, ומחבקת אותה. רוני בונה ספסל חדש בגינה במקום אחד ששבר פעם. מיקה מחלקת ממתקים לילדים אחרים וצוחקת איתם. ונבו מוביל את החבורה להרפתקאות בטוחות – עם פנסים, רשות מההורים, ותמיד חזרה בזמן.

"זה… גם יכול לקרות?" שאל נבו. "זה תלוי רק בכם," אמר הקול.

האור כבה, והם חזרו לחדר הישן. השעון הפסיק לתקתק. הקופסה נפתחה מעצמה – ובפנים לא היו תכשיטים ולא כסף. רק מראה קטנה, שכל אחד מהם ראה בה את עצמו מחייך.

"זה הכל?" התעצבנה מיקה. אבל אז היא הסתכלה טוב. במראה היא נראתה… טובה יותר. "אני… נראית אחרת," אמרה בשקט.

איה שתקה רגע, ואז אמרה: "אני… מצטערת על כל הפעמים שצחקתי עליכם." רוני גימגם: "ואני… אולי אפסיק לשבור כל דבר שאני רואה." מיקה הוסיפה: "אני… אולי… אתחיל לחלוק קצת. לא הכל, אבל… קצת." נבו חייך: "ואני מבטיח לא לצאת להרפתקאות מסוכנות בלי לחשוב."

הקול אמר בפעם האחרונה: "השעון לא ישנה אתכם. רק אתם יכולים. אבל עכשיו אתם יודעים לבחור."

הם יצאו מהבית הישן בריצה, הלב שלהם דופק חזק. הרחוב כבר לא נראה כל כך מפחיד. בדרך חזרה, רוני הרים נייר זרוק מהרצפה וזרק לפח. איה נתנה לנבו יד כשעברו ליד גדר שבורה. מיקה פתחה את שקית החטיפים שלה ואמרה: "רוצים?"

נבו לקח חטיף אחד בלבד. "את יודעת," אמר, "את כבר לא כל כך אנוכית." "ואל תגיד לאף אחד," ענתה מיקה, אבל חייכה.

כשחזרו הביתה, כל אחד נכנס בשקט לביתו. הם עלו למיטה, אבל הפעם, לפני שעצמו עיניים, חשבו על מה שראו.

למחרת בבוקר, ההורים חזרו. "נו, איך היה הלילה?" שאלה אמא של נבו. "רגיל," אמר נבו, וחייך לעצמו. "רק… למדתי קצת על לב."

מאותו יום, היישוב הקטן נשאר אותו יישוב – אבל איה הייתה קצת פחות אכזרית, רוני קצת פחות רע, מיקה קצת פחות אנוכית, ונבו… עדיין סקרן, אבל גם קצת יותר חכם.

ואת הבית הישן? אף אחד לא ראה שם שוב אור מוזר או שמע קול. אבל אם תעברו שם בלילה שקט במיוחד, אולי תשמעו תקתוק חלש, כמו לב קטן שלומד להשתנות.