לאסיה לא משנה שקוראים לה מוזרה

לאסיה לא משנה שקורים לה מוזרה

פעם אחת, בבית הספר השוקק של יובלים, הייתה ילדה בשם אסיה. היא הייתה קצת שונה מהילדים האחרים ולעיתים קרובות מצאה את עצמה לבד. הילדים האחרים לפעמים קראו לה מוזרה, מה שגרם לה להרגיש עצובה מאוד.

יום אחד, כשישבה לבד מתחת לעץ אלון גדול, אסיה הבחינה באור נוצץ רוקד סביב רגליה. להפתעתה, פיה קטנה בשם ארמונדה הופיעה! אבל ארמונדה לא הייתה כמו הפיות בסיפורי שינה; היה לה חיוך שובב מעט וניצוצות שנראו קצת מוזרים.

ארמונדה החליטה להישאר עם אסיה, לעג לה מדי פעם, ואמרה, "את די מוזרה, נכון?" בהתחלה, אסיה הרגישה אפילו גרוע יותר. "למה הכולם אומרים את אותו הדבר?" חשבה.

אבל ככל שהימים חלפו, משהו בלתי צפוי החל לקרות. כשארמונדה הייתה מתלוצצת, אסיה התחילה לשים לב שגם ארמונדה עצמה די מוזרה! לפיה הקטנה היו כנפיים שהבהבו בצבעי הקשת והיא אהבה לרקוד טפיחה על אדני החלון במהלך השיעורים.

בהדרגה, אסיה צחקה מהשטויות של ארמונדה, והחלה להרגיש קצת פחות לבד. היא הצטרפה לטריקים המשחקיים של הפיה, מבינה שלהיות שונה זה לא רע—זה פשוט ייחודי.

אחר צהריים שטוף שמש, בזמן ששיחקה בחצר בית הספר, אסיה חייכה ואמרה לארמונדה, "אולי להיות מוזר אומר שאנחנו מיוחדים!" הפיה עצרה את הסיבוב שלה ולחשה בעדינות, "בדיוק!"

עם הזמן, אסיה הפכה לבטוחה יותר. היא הבינה שלכל אחד יש משהו ייחודי, גם אם אחרים לא רואים את זה מיד. חבריה לכיתה שמו לב לשמחתה והחלו בהדרגה לכלול אותה במשחקים שלהם, מעריכים את הייחודיות שלה.

מאותו יום, אסיה הרגישה מסופקת. עם חברה פיה שובבה ואומץ חדש, היא למדה שלהיות שונה זה משהו לחגוג! וכך, בית הספר של יובלים היה מלא בצחוק וקבלה לכולם, כולל ה"מוזר" המהנה.

לא משנה לי שאני מוזרה

את מוזרה...חחחח