ילדים של קסם

ילדים של קסם

על הירח רחובות, הרבה-הרבה מעל העננים, גרה פעם מכשפה טובה. קראו לה אביגיל. אביגיל לא הייתה כמו המכשפות שבסיפורים המפחידים. היא פחדה כמעט מהכול: מחושך, מרעמים, אפילו מרעש של דלת נטרקת. אבל היא הייתה טובה, עדינה, ואהבה מאוד להכין שיקויים שמחים – שיקוי צחוק, שיקוי חלומות מתוקים, ושיקוי אומץ… רק שהיא בעצמה פחדה לשתות ממנו.

החבר הכי טוב של אביגיל היה תוכי סקרן וצבעוני בשם תוקיאן. לתוקיאן היו נוצות ירוקות, כחולות וסגולות, והוא כל הזמן שאל שאלות:

"מה זה הכוכב הזה?" "למה הירח רחובות עגול?" "לאן הולכים החלומות כשקמים בבוקר?"

לפעמים השאלות שלו הצחיקו את אביגיל, ולפעמים הן קצת הפחידו אותה, כי כל שאלה חדשה הזכירה לה שיש עוד דברים בעולם שהיא לא מכירה… וממה שלא מכירים – לפעמים מפחדים.

יום אחד, כשהם ישבו על המרפסת של הבית הקטן שלהם על הירח רחובות, הסתכל תוקיאן דרך הטלסקופ הקטן שהיה להם.

"וואו!" צעק התוכי, "אני רואה משהו זז ליד מכתש הכוכבים!"

אביגיל קפצה בפחד. "משהו זז? אולי זה מפלצת ירח? אולי זה… זה… דרקון?"

"דרקון?!" עיניו של תוקיאן נצצו. "אני רוצה לראות! אני רוצה להכיר! אולי הוא נחמד!"

"ת-תיזהר," גמגמה אביגיל, "עדיף שנישאר כאן. בבית. עם השיקויים. והדלת הסגורה. והמנעול. ועוד מנעול…"

אבל סקרנותו של תוקיאן הייתה גדולה יותר מהפחד של אביגיל. "אם לא נלך, לא נדע," הוא אמר ברצינות. "ואם לא נדע, תמיד נפחד."

אביגיל נשכה את שפתיה. היא ידעה שהוא קצת צודק. היא פתחה ארון מלא בקבוקים צבעוניים, הוציאה בקבוק קטן עם נוזל זהוב.

"זה שיקוי אומץ," אמרה בלחש. "אבל… אני אף פעם לא העזתי לנסות אותו."

"מצוין!" קרא תוקיאן. "ננסה היום!"

הוא טבל את קצה המקור שלו בטיפה אחת. "מר," אמר, "אבל מרגיש… חזק בפנים!"

אביגיל הריחה את השיקוי, ידיה רעדו. "אני… אני אקח אותו איתנו," החליטה. "אולי אצטרך אותו."

וכך יצאו השניים לדרך, על שביל אבק הכוכבים שהוביל אל מכתש הכוכבים.

בדרך הם שמעו רעש מוזר – כמו שאגה רחוקה. "מה זה היה?" לחשה אביגיל.

"נשמע כמו אריה," אמר תוקיאן, "אבל… מה אריה עושה על הירח?"

כשהתקרבו, ראו מחזה מוזר: במרכז המכתש ישב אריה גדול עם רעמה זהובה ומבריקה. סביבו היו מפוזרים צעצועים, כריות רכות, ועוגות ירח מתוקות. האריה חיבק אל חזהו קופסת אוצר נוצצת ולא נתן לאף אחד להתקרב.

"מי זה?" לחש תוקיאן.

"אני דורלאי, מלך הירח רחובות!" שאג האריה. "וכל מה שאתם רואים – שלי! שלי! שלי! ואף אחד לא יקבל כלום!"

מאחורי סלע גדול הציץ ראש ירוק וקשקשי. היו לו עיניים גדולות וסקרניות. זה היה דרקון צעיר בשם אושלו. אושלו לא נראה מפחיד בכלל. הוא נראה יותר כמו ילד דרקון שלא יודע איפה לשים את הכנפיים שלו.

"סליחה…" אמר אושלו בקול שקט, "רק רציתי לשאול אם אני יכול לראות מה יש בקופסה… אף פעם לא ראיתי אוצר אמיתי."

"לא!" נבח דורלאי. "זה האוצר שלי! אני לא חולק עם אף אחד!"

אושלו הוריד את הראש בעצב. תוקיאן התקרב אליו בזהירות. "שלום, אני תוקיאן. זה אביגיל. אנחנו באנו לראות מי גר במכתש."

אושלו הרים את הראש, עיניו ברקו. "באמת? באתם להכיר אותי?" שאל בהפתעה. "תמיד פחדתי שכולם מפחדים מדרקונים…"

אביגיל צעדה צעד קטן קדימה, ואז עוד חצי צעד. הלב שלה דפק מהר. "אתה… אתה לא תאכל אותנו, נכון?" שאלה בקול רועד.

"לא!" קרא אושלו. "אני רק… שואל שאלות. אני סקרן. כמו התוכי שלך, נראה לי."

תוקיאן חייך. "גם אני שואל הרבה שאלות. אולי נהיה חברים?"

דורלאי הביט בהם בזעף. "מה זה כל הרעש הזה ליד האוצר שלי? לכו מפה! תמצאו לכם ירח אחר לשחק בו!"

"זה לא רק שלך," אמר תוקיאן באומץ. "הירח רחובות גדול, ויש מקום לכולם."

"לא אצלי!" אמר דורלאי. הוא הניח את שתי כפותיו על קופסת האוצר. "אף אחד לא יתקרב!"

אושלו נשם עמוק. "אולי… אם תשתף, יהיו לך חברים?" הציע. דורלאי משך בכתפיו. "מי צריך חברים כשיש לו אוצר?"

אביגיל הרגישה צביטה בלב. היא ידעה איך זה לפחד. אולי דורלאי, האריה האנוכי, בכלל מפחד לחלוק? אבל איך תשאל אותו, אם היא בעצמה כל כך מפחדת?

היא הוציאה את בקבוק שיקוי האומץ מכיסה והביטה בו. הידיים שלה רעדו. "אם אני אשתה… אולי אפסיק לפחד כל כך," לחשה לעצמה. "ואז אולי אוכל לעזור לכולם."

תוקיאן הסתכל עליה בעיניים טובות. "אני איתך," אמר. "גם אם תפחדי וגם אם תהיי אמיצה."

אביגיל עצמה עיניים, לקחה לגימה קטנה. בהתחלה לא הרגישה כלום. ואז… כאילו נר קטן נדלק בלב שלה. לא אש גדולה, רק אור עדין.

היא נעמדה זקופה, התקרבה לדורלאי, למרות שהברכיים שלה עוד קצת רעדו.

"דורלאי," אמרה בקול שקט אבל יציב, "אני אביגיל, המכשפה הטובה של הירח רחובות. אני מפחדת מהרבה דברים, אבל למדתי משהו חשוב: כשחולקים – יש פחות פחד ויותר שמחה."

"שטויות," רטן דורלאי, אבל הקשיב.

"כשתשמור הכול לעצמך," המשיכה אביגיל, "תישאר לבד עם האוצר. כשתשתף – יהיה לך גם אוצר וגם חברים. זה כמו קסם."

אושלו הנהן בהתלהבות. "אני מוכן להיות החבר הראשון שלך, אם תיתן לי רק להציץ בקופסה."

תוקיאן הוסיף, "ואני יכול לספר לך בדיחות מצחיקות בזמן שאתה חולק את העוגות."

דורלאי הביט בשלושתם. אף אחד מהם לא ניסה לקחת ממנו בכוח. הם רק ביקשו… להיות לידו. הוא הרגיש משהו מוזר בבטן. זה לא היה רעב. זה היה… בדידות.

"ומה אם תצחקו עליי?" שאל בשקט. "או תיקחו לי הכול ותלכו?"

אביגיל חייכה חיוך קטן. "גם אני מפחדת שיצחקו עליי," הודתה. "אבל אנחנו יכולים להבטיח: לא לוקחים בלי לבקש, ולא צוחקים כדי לפגוע."

היא הרימה את המטה הקטן שלה, לחשה לחש קצר: "בלב של אריה, בלב של דרקון, בלב של מכשפה ותוכי סקרן – מי שחולק, לעולם לא לבד, מי שמקשיב – מוצא לו יד."

אור רך עטף את כולם. זה לא היה קסם של כפייה, רק קסם של הבנה. דורלאי הרגיש שהלב שלו קצת נפתח, כמו דלת ישנה שחרקה הרבה זמן.

"טוב…" אמר לאט, "אפשר… להתחיל בעוגת ירח אחת. קטנה. כל אחד מקבל חתיכה. אבל לא גדולה יותר משלי!"

"עסקה!" קרא תוקיאן, צחקק והתעופף סביבו. אושלו מחא כנפיים בשמחה, וניצוצי אבק כוכבים התפזרו באוויר.

הם ישבו כולם במעגל: אריה, דרקון, מכשפה ותוכי. דורלאי פתח בזהירות את קופסת האוצר. בפנים היו לא רק מטבעות נוצצים, אלא גם צעצועי ילדות ישנים, מכתבים מצוירים, ואבן קטנה שהאירה בצבע זהב רך.

"זו אבן הלב," הסביר דורלאי בלחש. "היא מאירה רק כשמרגישים משהו חזק בפנים. פעם היא האירה לי, אבל… מזמן לא."

כשהוא נתן לכל אחד לגעת באבן, היא התחילה לזהור יותר ויותר, עד שהאירה את כל המכתש באור חמים. "אתם רואים?" חייך תוקיאן, "כשחולקים – האור גדל."

אביגיל הרגישה שהפחד שלה עדיין שם, אבל הוא כבר לא היה ענק ומפלצתי. הוא היה קטן יותר, כי עכשיו היא לא הייתה לבד. היו לה חברים חדשים: דרקון סקרן, אריה שלומד לשתף, ותוכי שתמיד שואל שאלות.

"אני… אני גאה בעצמי קצת," אמרה בשקט. "גם אני," אמר אושלו. "פעם פחדתי להראות שאני סקרן. עכשיו אני מבין שזה בכלל לא משהו שצריך להתבייש בו."

דורלאי נאנח, אבל הפעם זה היה אנחה טובה. "ואני לומד," אמר, "שעדיף להיות מלך עם חברים מאשר מלך של קופסה סגורה."

באותו לילה, על הירח רחובות, ראו הכוכבים מחזה מיוחד: אריה, דרקון, מכשפה ותוכי רקדו במעגל סביב קופסת האוצר הפתוחה, אוכלים עוגות ירח, מספרים סיפורים, וצוחקים.

אביגיל לחשה לתוקיאן, "אתה יודע מה? אולי מחר ננסה שיקוי חדש – שיקוי סקרנות ללא פחד."

תוקיאן קרץ. "ואני אעזור לך עם השאלות," אמר. אושלו הרים את ראשו. "ואני אעזור לך למצוא תשובות!" דורלאי הוסיף, "ואני… אני אביא את העוגות."

וכך, על הירח רחובות, התחילה הרפתקה חדשה: הרפתקה שבה לומדים לא לפחד כל כך מהלא-מוכר, לשאול שאלות, ולזכור – שכשחולקים, הלב מאיר יותר חזק.