יגעת ומצאת תאמין

יגעת ומצאת תאמין

ציפי גרה ברחובות ולמדה בבית ספר קרוב לבית. היא הייתה בת עשר, ואחותה רותי בת שמונה אהבה לחכות לה ליד השער.

יום אחד אמא דינה ואבא יוסי שמעו על בית ספר חב״ד מצוין בלוד. הם שמחו, אבל גם דאגו: ציפי תצטרך לנסוע כל בוקר בקו 248.

ציפי ישבה בשקט וחיבקה את הילקוט שלה. המשפחה החליטה לכתוב מכתב לרבי מלובביץ׳ ולבקש עצה. אחרי כמה ימים הגיעה תשובה קצרה וחזקה: ״יגעת ומצאת – תאמין.״ אבא הסביר: אם מתאמצים באמת, אפשר למצוא דרך טובה.

למחרת הכינו יחד מערכת, כריך ובקבוק מים. בשעה 6:45 בדיוק ציפי עלתה על קו 248. רותי נופפה לה מהתחנה, וציפי נופפה בחזרה. עברו שנים רבות. היום ציפי בת 57, סבתא ומורה בבית ספר חב״ד כבר יותר מ-37 שנים. לפעמים היא עומדת בכיתה ומספרת על קו 248. ואז היא אומרת בחיוך: ״כשמתאמצים באמונה, הדרך הארוכה יכולה להפוך להתחלה נפלאה.״