חרם על לילי

חרם על לילי

לילי אהבה את כיתה ב' בבית הספר רקפת. היא אהבה חשבון, ציור, והכי הרבה את ההפסקה בחצר.

אבל ללילי היה הרגל שהציק לילדים. לפעמים, בלי לשים לב, היא הייתה מכניסה אצבע לאף ומחטטת, גם באמצע שיעור וגם ליד הספסל בחצר.

בהתחלה הילדים רק עשו פרצופים. אחר כך איתן אמר, "איכס, אני לא יושב לידה." כמה ילדים שמעו אותו והתרחקו גם הם.

ביום רביעי לילי הגיעה עם קופסת אוכל של פיתה עם חביתה. היא חיפשה מקום לשבת, אבל אף אחד לא פינה לה מקום. הלב שלה נהיה קטן כמו גולה.

נועה ראתה שלילי עומדת בצד. היא רצתה לגשת, אבל פחדה שיצחקו גם עליה. בסוף היא נשמה עמוק ואמרה, "בואי שבי לידי."

המורה יעל שמה לב לשקט המוזר בכיתה. היא לא כעסה ולא צעקה. היא אמרה, "בכיתה שלנו לא עושים חרם. אם משהו מפריע, אומרים בעדינות ועוזרים למצוא פתרון."

לילי השפילה מבט ולחשה, "אני לא תמיד מרגישה שאני עושה את זה." המורה יעל חייכה ואמרה, "זה קורה להרבה ילדים. אפשר ללמוד הרגל חדש."

היא נתנה ללילי חבילת טישו קטנה ובקבוקון ג'ל לידיים. יחד הן החליטו על סימן סודי: אם נועה תיגע בעיפרון שלה פעמיים, לילי תיזכר לקחת טישו ולשטוף ידיים.

איתן הסתכל על הרצפה. "סליחה שאמרתי שלא אשב לידך," הוא אמר. "זה לא היה נעים." לילי הנהנה, והפעם הלב שלה גדל קצת.

בימים הבאים לילי התאמצה. לפעמים היא שכחה, אבל נועה סימנה לה בשקט, והמורה יעל חייכה מהשולחן.

ביום שישי, בהפסקה, איתן הביא כדור ואמר, "לילי, את איתנו בקבוצה?" לילי רצה לחצר וצחקה. היא גילתה שהרגלים אפשר לשנות, ושחברים טובים לא משאירים אף אחד לבד.